הנה כך

אני אחרי פגישה. א' היקרה מלווה אותי לדלת ואני פותחת אותה. אנחנו נפרדות ואני יוצאת. במקום חדר המדרגות יש בחוץ אולם/חדר די גדול. גם בו יש שטיח אפור כחול, כמו בקליניקה. כשמסתכלים מסביב נדמה שאין בו רהיטים מלבד כורסא אחת, מאד דומה לכורסא שבפנים, אבל כשעומדים ומסתכלים למקום אחד אפשר לראות שיש עוד רהיטים, גם הם מאד דומים לרהיטים בקליניקה, אבל הכל בשטח יותר גדול.

אני לבד בחדר, מסתכלת בדברים שיש בו. נעים לי להיות שם. זה כמו עוד חלל-מעבר בין הפנים לחוץ, בין הקליניקה לעולם. בהרגשה שיש לי כל הזמן שאזדקק לו, שאני לא צריכה לצאת החוצה מיד בסוף השעה. כמו בויפאסנה – שביום האחרון עוד נשארים במקום, אבל כבר מותר לדבר, כדי להתרגל לפני שיוצאים החוצה אל העולם. כאן ההרגשה דומה והפוכה – שמותר לי להמשיך לא לדבר לפני שאני יוצאת החוצה.

א' היקרה נמצאת איתי בחדר – היא לא נכנסה/יצאה אליו מאותה הדלת שאני הגעתי דרכה, אבל היא שם. בהתחלה אני רואה אותה מרחוק. אחר כך היא מתקרבת ומראה לי ציור. זה ציור נוף מאד גדול ויפה ופשוט. אני שואלת אם זה ציור של אורי רייזמן. א' היקרה אומרת שלא, אבל היא יודעת למה זה מזכיר לי אותו. אני רואה שבתחתית הציור יש חתימה של מישהו אחר, משהו שמתחיל באות ד'. היא מסבירה לי מי זה, אבל אני לא מצליחה לשמוע את כל המילים ולא מבינה מי הצייר.

אחר כך א' היקרה הולכת למקום אחר בחדר, נדמה לי שהיא יוצאת ממנו לחדר אחר. אני יושבת בכורסא ורואה שגם אבא שלי וסבתא שלי שם. הם מסתובבים באולם, מתקרבים אלי ומתרחקים ממני, מסתכלים בדברים. מדי פעם הם מדברים ביניהם וגם איתי. אני עונה כשהם שואלים אותי שאלות, אבל לא יוזמת דיבור בעצמי.

א' היקרה חוזרת לחדר שאנחנו נמצאים בו, נעמדת מולי ומדברת אלי. אני מבינה מה היא אומרת אבל לא מצליחה לענות, קצת כאילו אני חנוקה בבכי שלא יוצא החוצה. היא עומדת קרוב וזה מרגיש קרוב ובכל זאת מאד מתסכל ועצוב. פתאום, אבא שלי, שעומד די רחוק מאיתנו, שואל 'את רוצה לצאת החוצה עם א' היקרה לארוחת צהריים?' אני נבהלת ועונה 'לא' מאד בקול רם. כמעט בצעקה. א' היקרה מתכופפת ומתקרבת אלי מאד, כמעט לנגיעה, ואומרת לי מאד בשקט 'טוב שאמרת לא'.

אני חושבת שיש המשך, אבל אני לא זוכרת אותו. התעוררתי רגועה ועצובה.