הנה כך

*

חזרנו מחופשה מולטי-משפחתית בת שבוע בחו"ל - בית אחד ענק עם שמונה חדרי שינה, שתי מכוניות בנות תשעה מושבים האחת, ארבעה דורות, מסבתא בת שמונים ועד בת דודתה של הכרובית הצעירה ממנה בשמונה חודשים, שדות פרושים הרחק ועוד יופי לרוב ובכל זאת לא הצלחתי להיות מספיק בשקט (בשבילי! בשבילי!) .

*

באזכרה רק התעצבנתי שזה נהיה מין מפגש-חברתי עם אוכל ובדיחות, אבל מאז אני לא מצליחה להגיעה לדבר משלי. אולי מחר, כשלא יהיו אנשים כי חג.

*

פגישה קשה הבוקר, יותר בגלל מה שלא היה בה מאשר בזכות מה שכן.

*

הכרובית התעוררה בבכי, כמו מחלום רע, אבל דקות ארוכות לא הצליחה להתעורר מספיק כדי להירגע ולחזור לישון. קשה להיות תינוק.

*

אני לא כותבת מספיק ולא זוכרת חלומות (וממילא כשאני כן זוכרת, אני לא כותבת והם נמוגים ואני מצטערת)

*

לא טוב לי ככה. אני שקועה בערפל האפור הסמיך הזה ולא מצליחה לצוף.

I

בניין בצורת ריבוע עם מסדרונות, מכל הקומות אפשר לראות את החצר הפנימית שלמטה. ברוב הקומות יש עבודות אומנות - פסלים, ציורים, סרטים, ואפשר ללכת ביניהן. אני מסתובבת בתערוכה, יש איתי עוד מישהי.

אני נעמדת מול עבודה - זה פסל אבל לא לגמרי תלת מימדי , אני לא בטוחה שאפשר להסתכל בו גם מאחור. סוג של אומנות נאיבית. בפסל יש שתי דמויות של נשים, על הדמות הימנית כתוב 'אמא טל'. על הדמות השמאלית לא כתוב שום דבר, אבל יש עליה מנשא בד. זה משמח אותי כי אני חושבת/יודעת שזו יעל וגם היא אמא.

II

חדר בבית חולים, מיטה צרה וגבוהה. אני יושבת לצד המיטה, עוד מישהו נמצא בחדר.

יעל נמצאת מולי בחצי ישיבה חצי שכיבה על משהו שהוא לא בדיוק כיסא ואנחנו מדברות, אבל אני לא יודעת על מה. אנחנו שם בגלל שהיא שם. הגוף שלה קטן - כמו גוף של ילדה. אני יודעת שהיא פצועה, אבל בהתחלה לא מצליחה לראות את זה. רק אחרי איזה זמן שאנחנו שם בחדר, אני רואה שיד ימין שלה לא נראית כרגיל - כאילו החלק העליון של הזרוע, קרוב לכתף, הוא תותבת ממתכת, אבל החלק התחתון של הזרוע והאמה הוא היד ה"רגילה" שלה.

III

אני בתל אביב, עומדת בפינת הרחובות אבן גבירול וקפלן, קרוב לקריה, בחזית החנות שהיתה פעם 'סניור סנדביץ''. הטלפון שלי מצלצל ואני עונה. יעל בצד השני של הקו, אומרת לי שג' מתקרב למקום שאני נמצאת בו, ושאם לא מתחשק לי לפגוש אותו עכשיו, אני יכולה ללכת משם. נדמה לי שהיא אומרת לי לחצות את הכביש לכיוון חנות הפרחים. אני מסתכלת סביבי ולא רואה אותו.  אני אומרת לה שטוב שהתקשרה, כי הוא מעייף אותי ובאמת אני לא רוצה לפגוש אותו. בפעם הבאה שאני מרימה את העיניים מהטלפון - ג' עומד מולי...

סליחה שזה מה שמשפריץ פה החוצה בסוף, אבל במקרה הזה הוירטואליה הסמי-אנונימית מאפשרת את המילים בלי שאצטרך להגיד אותן. ואני אפילו לא נורא עייפה עייפות של לרצות לישון, זה כן בגוף, אבל סוג אחר של תשישות, שהמקור שלה הוא לא גופני. חזרתי הביתה בסוף היום אבודה ומשוקשקת.

ולא הוגן מצידי להעמיד זה מול זה עם כל הדברים הטובים, שישנם, ולהתפלא איך בכל זאת המצב נדמה לי מסריח. אני יכולה לזכור את זה ועדיין להיות ככה. לעמוד נפעמת מול שפע-פלאים ולהרגיש כאילו לא התקלחתי שבוע..

("נכון שלא נורא? נכון. ממש לא נורא")

הנה עוד מעט שוב. הרגשת את הזמן זז? אני מרגישה שאני דוחפת אותו קדימה, אחרת כלום לא זז (ובכל זאת, עוד קודם יום חמישי מוקדם בבוקר מחכה). יש דברים גם בדרך, אני מזכירה, גם בלי שיש עבורם מילים.