הנה כך

הייתי ביום הולדת של מישהי אהובה. אולי זאת גילי פליסקין, או מישהי בדמותה, אבל אותה עצמה (את בעלת יום ההולדת) אני לא פוגשת בחלום.

אני בחדר עם עוד נשים, רק נשים. כולן (כולנו) לבושות לבן, אבל למרות פוטנציאל הפלצנות שבזה זה פשוט מרגיש נעים. אני יושבת שם ואז באה מישהי שמאוד מחה לפגוש אותי. אני קמה לקראתה והיא מחבקת אותי מאוד, חיבוק ארוך ועוטף.

אחר כך היה עוד חלק בחלום ובו אני נוסעת בכלי רכב פתוח, קורקינט או טוסטוס, עם הרבה רוח טובה על הפנים ועל הגוף. גם הנסיעה קשורה ליום ההולדת.

בלילה שאחריו, לעומת זאת, התעוררתי בקפיצה מלהחזיק בידיים ציפור מתה, עטופה באיזה בד, ועברו דקות ארוכות עד שהצלחתי שוב לרצות להירדם.

חלמתי על שריפה. אני רואה בית בשורה של בתים ברחוב, וכל החלק העליון שלו בוער. אני שומעת אישה אומרת שהזמינו כבר את מכבי האש ושצריך להביא הרבה נייר טואלט. נראה לי בחלום שהיא חושבת שאיתו נספוג אחר כך את המים שיישפכו שם.

אני נכנסת אל תוך הבית, בפנים הרהיטים והקירות לבנים, לא מרגישים את השריפה, אבל אם מסתכלים למעלה רואים את הלהבות וגם שכבר אין גג לבית. אני בחלל גדול מאוד, עומד שם איש עם שני ילדים, בן ובת, והאיש מחזיק תינוקת עטופה בשמיכה.

אני אומרת לו "בוא, נצא החוצה, יש שריפה."

הוא אומר לי "התינוקת עשתה פיפי, השמיכה שלה רטובה."

אני מסתכלת מסביב, מוצאת שמיכה אחרת. אני לוקחת אלי את התינוקת ועוטפת אותה מחדש ומחזירה אותה לאיש. הוא נראה לי מבולבל, אבוד. הילדים מחזיקים בו, עומדים קרוב מאוד אליו, נראים מדובללים. בעצם, גם הוא.

אני לא מבינה איך הוא לא יצא משם בעצמו קודם, אני אומרת לו שוב "בוא, נצא מכאן, יש כאן שריפה" ומבינה שהוא לא מבין מה זה שריפה, למה זה מסוכן. אני מצביעה למעלה, הוא מסתכל ורואה את הלהבות מעלינו. אני מרגישה את הבהלה שהוא מרגיש. אני נותנת יד לכל ילד ויוצאות איתם החוצה, גם עם האיש והתינוקת. בחוץ אפשר לנשום.

*

חזרנו מחופשה מולטי-משפחתית בת שבוע בחו"ל - בית אחד ענק עם שמונה חדרי שינה, שתי מכוניות בנות תשעה מושבים האחת, ארבעה דורות, מסבתא בת שמונים ועד בת דודתה של הכרובית הצעירה ממנה בשמונה חודשים, שדות פרושים הרחק ועוד יופי לרוב ובכל זאת לא הצלחתי להיות מספיק בשקט (בשבילי! בשבילי!) .

*

באזכרה רק התעצבנתי שזה נהיה מין מפגש-חברתי עם אוכל ובדיחות, אבל מאז אני לא מצליחה להגיעה לדבר משלי. אולי מחר, כשלא יהיו אנשים כי חג.

*

פגישה קשה הבוקר, יותר בגלל מה שלא היה בה מאשר בזכות מה שכן.

*

הכרובית התעוררה בבכי, כמו מחלום רע, אבל דקות ארוכות לא הצליחה להתעורר מספיק כדי להירגע ולחזור לישון. קשה להיות תינוק.

*

אני לא כותבת מספיק ולא זוכרת חלומות (וממילא כשאני כן זוכרת, אני לא כותבת והם נמוגים ואני מצטערת)

*

לא טוב לי ככה. אני שקועה בערפל האפור הסמיך הזה ולא מצליחה לצוף.

I

בניין בצורת ריבוע עם מסדרונות, מכל הקומות אפשר לראות את החצר הפנימית שלמטה. ברוב הקומות יש עבודות אומנות - פסלים, ציורים, סרטים, ואפשר ללכת ביניהן. אני מסתובבת בתערוכה, יש איתי עוד מישהי.

אני נעמדת מול עבודה - זה פסל אבל לא לגמרי תלת מימדי , אני לא בטוחה שאפשר להסתכל בו גם מאחור. סוג של אומנות נאיבית. בפסל יש שתי דמויות של נשים, על הדמות הימנית כתוב 'אמא טל'. על הדמות השמאלית לא כתוב שום דבר, אבל יש עליה מנשא בד. זה משמח אותי כי אני חושבת/יודעת שזו יעל וגם היא אמא.

II

חדר בבית חולים, מיטה צרה וגבוהה. אני יושבת לצד המיטה, עוד מישהו נמצא בחדר.

יעל נמצאת מולי בחצי ישיבה חצי שכיבה על משהו שהוא לא בדיוק כיסא ואנחנו מדברות, אבל אני לא יודעת על מה. אנחנו שם בגלל שהיא שם. הגוף שלה קטן - כמו גוף של ילדה. אני יודעת שהיא פצועה, אבל בהתחלה לא מצליחה לראות את זה. רק אחרי איזה זמן שאנחנו שם בחדר, אני רואה שיד ימין שלה לא נראית כרגיל - כאילו החלק העליון של הזרוע, קרוב לכתף, הוא תותבת ממתכת, אבל החלק התחתון של הזרוע והאמה הוא היד ה"רגילה" שלה.

III

אני בתל אביב, עומדת בפינת הרחובות אבן גבירול וקפלן, קרוב לקריה, בחזית החנות שהיתה פעם 'סניור סנדביץ''. הטלפון שלי מצלצל ואני עונה. יעל בצד השני של הקו, אומרת לי שג' מתקרב למקום שאני נמצאת בו, ושאם לא מתחשק לי לפגוש אותו עכשיו, אני יכולה ללכת משם. נדמה לי שהיא אומרת לי לחצות את הכביש לכיוון חנות הפרחים. אני מסתכלת סביבי ולא רואה אותו.  אני אומרת לה שטוב שהתקשרה, כי הוא מעייף אותי ובאמת אני לא רוצה לפגוש אותו. בפעם הבאה שאני מרימה את העיניים מהטלפון - ג' עומד מולי...

אמא ואני עומדות במטבח, היא שוטפת כלים.

אני עונה לטלפון שמצלצל, בצד השני מישהי מהבסיס.

היא מסבירה לי דברים על תרגיל שעושים בבסיס, שצריך להביא אנשים מהבית והם לא יודעים על זה עד הרגע האחרון. היא מדברת הרבה זמן ובנתיים אני חושבת 'למה היא מספרת לי את הדברים האלה? אני כבר לא בצבא'.

בסוף היא אומרת 'אני יודעת שזה אולי יהיה לך קשה, אבל המפקד שאל אם תוכלי לבוא לפה ביום של התרגיל ולספר על המוות שלה'.

איכשהו גם אמא שומעת שזה מה שהיא אומרת (למרות שעד עכשיו היא היתה עסוקה בכלים), היא מניחה את המגבת שהיתה לה ביד ונשענת קדימה על המשטח, מתכופפת אל הכיור.

אני מורידה את השפורפרת מהאוזן ואומרת לה 'את לא תאמיני, אבל עד עכשיו חשבתי שהיא אצל סבא וסבתא'.

כשאני מחזירה את השפורפרת כדי להגיד את זה גם לטלפון, היא כבר לא שם.

*

אני בחדר של א'. החדר גדול ומהודר יותר מאשר במציאות. אנחנו מדברות ופתאום נהיים בחדר (מופיעים בבת אחת, לא נכנסים בדרך רגילה מהדלת או משהו) הרבה ילדים בני 4-5, נמוכים, עם שיער בהיר וקצר. הם מסתכלים עלי, מדברים איתי קצת. א' אומרת, רציתי שתכירו. אני שמחה שהיא רוצה שאכיר אותם, אבל חושבת שהייתי מעדיפה לפגוש אותם בפעם אחרת, לא על חשבון הזמן שלי איתה.

*

אני בגן גדול ופתוח. יש שולחנות וכסאות לבנים, אבל לא מפלסטיק. שמרנו לנו שולחן ואנחנו ניגשים כולם אל הדלפק שבקצה לקחת ממנו דברים. כשאני חוזרת בפעם הראשונה אל השולחן, יושב לידו איש שקצת מפחיד אותי, עם משקפיים חצי כהים ושיער מבולגן. אני מחליטה שבגלל שזה כבר השולחן שלנו אני צריכה לגייס אסרטיביות ולבקש ממנו לקום. אני אומרת לו 'זה השולחן שלנו' והוא קם ועובר לשבת בשולחן קרוב אחר. הוא לא מתנצל או משהו (הוא לא אומר כלום, רק קם והולך). בפעם השניה כולם חוזרים איתי, לכולם יש דברים בידיים (צלחות וחפצים אחרים) והאיש שוב יושב לשולחן שלנו. הפעם זה מעצבן אותי. כשאני מתקרבת אני רואה שעל השולחן לפניו פרושה מפית צבעונית (אולי בורדו) ועליה מונח גליל קטן שהקצה שלו שחור-שרוף והוא מלכלך את המפית. אני נגשת קרוב יותר ואומרת לו שוב 'זה השולחן שלנו, אתה לא יכול לשבת פה'. הוא קם ומתרחק ממני. אני רואה שעל השולחן מונח גם פתק (דף קטן, לא ממש פתקית). אני לוקחת את הפתק רואה שכתובים בו דברים עלי שאיש שלא מכיר אותי לא יכול היה לדעת (שמות ותאריכים ועוד דברים). זה מפחיד ומרגיז אותי. אני הולכת אחריו כדי לשאול מאיפה הוא מכיר אותי ולמה הוא כותב את הדברים האלה וגם למה הוא משאיר אותם ככה על השולחן ולא שומר עליהם במקום בטוח, אבל ככל שאני מתקרבת אליו הוא מתרחק יותר.

*

אנחנו בבית. החלונות המקושתים פונים לצד ההפוך ממה שהם במציאות ויש מעבר להם מרפסת. בחוץ יורד שלג ובפנים דולקת אש.

אני נכנסת לחנות שנראית כמו משרד. יש ארון מתכת כמו בצבא, שולחן משרדי בציפוי פורמאיקה, הרצפה היא בלטות מכוערות. מהקיר יוצאות דוגמאות למכשירי רדיו לאוטו (כמו סטנד תצוגה של פלאפונים, אבל עלוב). בתוך החנות אין אף אחד, מעל הדלת יש מצלמת מעקב ואני מבינה שהמוכר רואה אם מישהו נכנס לחנות ואז בא לראות אם צריך משהו. אני מחליטה לחכות עד שמישהו יגיע, למרות שאני לא רוצה לקנות שום דבר. אני עומדת בפנים ורואה בחוץ את המוכרת מגיעה. כשהיא מגיעה אז אני גם היא וגם הקונה.

אחר כך, בחלק אחר בחלום, אני עומדת ברחוב, ליד החנות. זה רחוב רחב, ראשי. ברחוב יש שיפוצים, חלקים מהכביש ומהמדרכה הפוכים ובתהליכי בניה בשלבים שונים. על חלק מהמקומות אי אפשר לדרוך (כי יש בהם מלט וחצץ או ערמות חול של בניה). אני צריכה להגיע מצד אחד של הרחוב לצד השני, מעבר לכביש, אבל אין מעבר חציה. בעצם, איפה שאני עומדת אין בכלל  כביש. אני עומדת על מדרכה בצד אחד, יש איתי עגלה גדולה של אחריות. זה כמו עגלה של סופרמרקט ולמרות שאי אפשר לראות מה יש בפנים, אני יודעת שיש בפנים אחריות.. הדרך היחידה לעבור מצד לצד היא על מדרכה ארעית, פיגום עץ קצת יותר רחב מהעגלה, אבל מסוכן לעבור איתה עליו. אני יודעת שבלי העגלה אני יכולה לעבור די בקלות, יש יותר מקום לתמרון (לזוז לצדדים) אבל עם העגלה צריך ללכת מהתחלה בקו ישר כי אפילו אם סוטים קצת היא עלולה ליפול למטה. המעבר לא מפחיד אותי, אני שיודעת שהוא יהיה קשה יותר, אבל אפשרי, ואני לא רוצה להשאיר את העגלה ולעבור בלעדיה.

אני באנגליה.

אני עולה לאוטובוס כמו שעולים פה, מצד ימין. הנהג עצבני. מחיר הנסיעה הוא חמש ועשרה. אני מגישה מטבע של חמש ומטבע של אחד (אין שמות ליחידות הכסף). אחרי שכבר נתתי לו את הכסף אני שמה לב שיש לי גם מטבע שמקביל לעשר אגורות. אני רוצה להחליף אותו באחד שנתתי, כדי להימנע ממטבעות עודף. הנהג מתעצבן עוד יותר, אבל כשהוא מבין שאני רוצה לחסוך את העודף הוא דווקא שמח, מחזיר לי את האחד ולוקח את העשרה.

אני נכנסת פנימה ומתיישבת על ספסל ליד החלון. יש לי ביד אגרטל צר עם פרחים צהובים משלושה מינים שונים.

לידי יושבת בחורה צעירה, גדולה. יש לה ביד זר פרחים, צהובים גםכן, כמו חמניות, אבל קטנים יותר.

אני חושבת שאם מסתכלים רק על הפרחים ומתעלמים מרקע האוטובוס אפשר לטעות ולחשוב שאנחנו בשדה פתוח.

אני לא מדברת איתה, אבל נראה לי שהיא מדברת עברית (למרות שאנחנו באנגליה).

מהצד השני שלה יושב בחור ואני מזהה אותו. אני קמה ועומדת מולם. אני אומרת לו – אני יכולה לנחש איך קוראים לך. הוא חסר סבלנות ולא משתף פעולה. קוראים לו יוסי (אני זוכרת גם את שם המשפחה שלו). הוא עלה לארץ לבד והמשפחה שלו נשארה בארגנטינה וכשהוא גר בפנימיה ואנחנו גרנו בכפר הוא היה כמו חצי מאומץ אצלנו. כדי שאני לא אוכל להראות שאני יודעת בעצמי הוא אומר 'קוראים לי יוסי' ויורד בחיפזון מהאוטובוס ברחוב של שיכונים, אני חושבת שלא שם הוא התכוון לרדת.

אני חוזרת לשבת בין הבחורה לחלון. נדמה לי שקוראים לה חמוטל. היא מסתכלת עלי, ממש נועצת מבטים. אני שואלת 'את מדברת עברית, נכון?' והיא עונה שכן. היא אומרת 'את לא יכולה לנחש מה אני עושה, כי רק אתמול זה מה שהתחלתי לעשות'. אני חושבת שזה משהו שקשור ביצירה, סוג של עשיה אומנותית. אני מנסה כתיבה ומחול ואז שואלת אם היא שרה במסגרת מאורגנת. היא אומרת 'איך ידעת?'