|
הנה כך |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ארבעה תצלומים
| |
14.12.1981
אני לובשת חולצה לבנה שלך וטוב לי לדעת יותר ממה שאני צריכה לספר. כמוס וגלוי. כל הדברים שכבר קרו וכל מה שעוד יהיה לנו, בחיים שלנו. יכולת כבר להיות בת עשרים ושבע.
| |
לפני הרעש
האם להתלבט על כותרת או להשאיר בלי? האם לכתוב או להעלות רק את התמונות? האם להעלות את התמונות? האם לספר על עוד דברים שקרו לי היום? האם לספר על עוד דברים שקרו לי בחמש השנים שחלפו?
* יעל וחתול * אחותי הקטנה * מנוחת צהריים * לפני הרעש[1]
[1] א דִּבְרֵי עָמוֹס, אֲשֶׁר-הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ: אֲשֶׁר
חָזָה עַל-יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וּבִימֵי
יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵלשְׁנָתַיִם, לִפְנֵי
הָרָעַשׁ.
ב וַיֹּאמַריְהוָה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג, וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן
קוֹלוֹ; וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים, וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל. {פ}
| |
אני לא יכולה לדמיין איך זה, לא לדעת. מה עוד להגיד על זה?
זה כמו לחשוב שאחרי הפיגוע לא הייתי יודעת אם יעל חיה או מתה, ל(הרבה) יותר מהזמן שלא ידעתי. זה משהו שהוא מעבר לדמיון שאני מסוגלת לו. חלק מהעניין הוא שברגע שגבולות הקטסטרופה מתרחבים, האפשרויות הנוראות ביותר הופכות לאפשריות (או לאפשריות יותר). ועדיין.
| |
קפה
אני מחכה לך. בואי.
אני יושבת בבית הקפה, שותה קפה ומחכה לך. בואי.
את באה? את כבר בדרך?
בואי. אני מחכה לך.
אני יושבת בבית הקפה, שותה קפה, קוראת בספר שלי ומחכה לך. מדי פעם אני בודקת את השעון. לראות את הזמן.
את באה? את עוד מעט כבר פה?
בואי.
| |
אני מתגעגעת יותר משנדמה לי.
| |
דפים:
|