~

אולי זה סנדרום הילד האמצעי, אולי זה סינדרום ליתוספציפי, אבל קנאה נדמתה לי תמיד כמו רגש מיותר. אנשים מקנאים נדמו בעיני אנשים קטנים. אנשים פוחדים. אנשים חסרים. הקנאה ממלאת את הראש בייסורים, והופכת את הקיום כולו לחשוך, מוצל על ידי איזו דמות שפעם הייתה לידך, ועכשיו נעמדת פתאום בינך ובין האור.

בחושך אי אפשר לנבוט, אבל אני נבטתי באור גדול, ומאז, אני גדלה בפניות חדות לכיוון השמש. (רוצה לומר – הייתה לי יופי של ילדות, אבל כבר מאז אני נמנעת מקנאה. אני לא יודעת להתמודד איתה. היא גדולה עלי, ולכן אני עוקפת אותה בעדינות מיומנת).

הביטו: הנה ליתוס הקטנה בת ארבע והיא לא מקנאה באחותה הגדולה על שיש לה עיניים כחולות שמחליפות צבעים, כי סבתא אומרת לליתוס בסוד שיש לה עיניים של שקד ולוחשת לה אדמגוסיבדט ופורעת לה את השיער. והנה ליתוס בגיל שש, לא מקנאה באחותה הקטנה על שהיא נולדה בת זקונים מפונקת, שכבשה בלי למצמץ את תפקיד "הקטנה". וכמה שנים אחר כך אני לא מקנאה באחת על שהיא מחוננת עם תעודות ובשנייה על שהחיים שלה זמנו לה אהבה אמיתית, כמו בסרטים (ועד עצם היום הזה). ולא איכפת היה לי להיות הילדה הבינונית, מחייכת נוכח לחישות ה"שוקולד שבסנדוויץ'" של אמא שלי במבט סלחני. הכי מתוקה. כן בטח. נחמה פורתא.

מעצם היותי הייתי הילדה הבינונית והמוותרת הראשית. זו שלא יודעת לריב אז היא אומרת "בסדר" והולכת למקום אחר, ולא לוקחת את זה קשה מדי כי היא משוכנעת שקנאה זה רגש מיותר שהיא יכולה לנצח.

אז למדתי לנצח את הקנאה. היא הרימה את ראשה בכל הזדמנות, ואני הכרתי אותה ובלעתי אותה בתוכי, והיא ירדה, שורטת  לי את הושט כמו רוק בגרון דלקתי. כמו חומצה גופרתית. ובבטן שלי היא חנקה אותי, לא משאירה מקום לשום מחשבה אחרת. ואני מלמלתי לעצמי מילים של חיזוק: קנאה היא רגש של אנשים קטנים. פוחדים. חסרים. ואת שלמה, לית. את שלמה. עזבי את העולם סביב, הביטי בך. כמה את יפה. כמה את יפה. יום אחד גם לך יהיה ככה טוב, כמוהם, ולא האמנתי בזה, אבל המשכתי לשנן את המילים כמו מנטרה מהומהמת עד שהקנאה התפרקה בי למולקולות קטנות שנספגו בי בדיפוזיה לתוך הרקמות, ושוב פינו מקום לקיום.   כך הייתי ילדה כל כך נוחה ונעימה ומסתדרת עם כולם. (עם מה יש להסתדר פה אני לא יודעת. זה כמו להגיד שעץ התפוזים שלי מאוד נעים וקל להסתדר איתו). וגדלתי אישה שלא יודעת להתמודד עם קנאה. שמשוכנעת שקנאה זה רגש של אנשים חלשים, שאני חזקה ממנה. שאני יכולה לה.

יכולה לה, אבל לא יכולה לדבר עליה. או להודות בה. לא יודעת להתמלא בה ולהתפרץ בזעם כדי להתרוקן ממנה, או מה שזה לא יהיה שעושות נשים מקנאות. במקום זה אני נחנקת, נאבקת לבלוע, להשלים עם המציאות כפי שהיא מזמנת את עצמה בפני, מוותרת, וזה לא תמיד קל, וזה כואב בבטן ומשתק את הלב, אבל בחיי שאני עושה כמיטב יכולתי.

אתמול הבנתי את כל זה, כשהזכרת לי מילים שכבר התפרקו בי. כמו לא הרשית לי לברוח מהרגש ההוא. זיקקת אותו מעל להבות המילים שלי המדויקות והגשת לי אותו בשתי ידיים. נרתעתי, והוא התפזר בינינו על הכביש, נרמס תחת שמונה רגליים ושני זנבות מכשכשים. אחרי שהלכת חזרתי לשם. לא פיזית, אבל חזרתי לשם, וירדתי על ארבע על האספלט החם של 35 במאי ואספתי את השברים, ובחנתי אותם בזהירות, כמו בוחנת פיסות של פאזל של חמשת אלפים חתיכות, מתרכזת בכל חתיכה, לזהות איזה סימן של משמעות.

כשקמתי משם כבר ידעתי שזו קנאה. קנאתי לך.

ידעתי גם שאני לא חלשה ולא קטנה, רק פוחדת מאוד לאבד אותך, ובכל זאת אני מעיזה עכשיו לקרוא לה בשם, ולהגיש לך אותה בזהירות.