שני קילומטר מלאים, שנגמרו הפעם בהרגשה טובה. לא כאב לי בריאות ולא בסרעפת ולא הייתה לי סחרחורת בכלל. (כל הדברים האלה כן קרו לי אחרי קילומטר וחצי לפני יומיים). תוך כדי הריצה שמתי לב שכשאני מגיעה לצלע הרביעית של מסלול הריצה שלי, אני נוטה להאיץ - אינסטיקנט תיכוניסטי מהימים בהם בסוף המסלול עמדה מורה עם סטופר ונתנה ציונים. כשהבחנתי בזה האטתי חזרה לקצב שלי, ובזכות זה לא נכנסתי להיפר-ונטילציה של שלשום.
לא הייתה לי בננה לקנח בה.
למדתי על בשרי:
א. לקשור את השרוכים בקשר כפול לפני הריצה.
ב. לא לשתות כוס גדולה של מים רגע לפני שיוצאים לדרך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
