~

בהתחלה היער וחושך ואש ואחר כך החלונות הכתומים של השדרה. אנשים חצי זרים ואנשים זרים מאוד. הלהבות האירו רק את מה שהופנה אליהן, ועל הוילונות רקדו צללים לא נראים. 

אני לא יודעת למה אני לא כותבת כמו פעם. אני כותבת טיוטות ועוד טיוטות ולא בא לי להעלות אותן. כתבתי כל מני פוסטים על כל מני מחשבות מכל מני סוגים, והרגשתי שאני לא מבינה את המחשבות האלה. כתבתי אותן ואז קראתי אותן לאחור והרגשתי את הקהות ממלאה לי את הלשון והשיניים. משהו לא מוכן, וזה לא משהו של עריכה לשונית, אלא משהו הרבה יותר עמוק. תודעתי. אז לחצתי "שמור קטע כטיוטה" ולא חזרתי לקטעים האלה יותר, והם שם, כלומר, כאן. אני רואה אותם, ללא כותרת, ולא נכנסת. זה קצת כמו לעמוד מול דלת שלא מזמן טרקת, של חדר שלא מזמן ברחת מתוכו.

הרבה דברים קורים. הרבה דברים שאני לא רוצה לכתוב עליהם כי אני פוחדת שאם אכתוב עליהם הם יתפוגגו, ודברים אחרים שהם אאוטינג, ודברים אחרים שהם עוד קצת רגישים מדי, ואולי אלה לא דברים, אלא אני, שהיא כל הדברים האלה.

סגרתי היום את הכרטיס האחרון. לא עוד בליינדייטים. לא לעת עתה. אין לי לא כוח ולא סבלנות, ועושה רושם שאני כל כך גרועה בלמצוא שם בני זוג, שכנראה שזה לא באמת ישנה. האמת היא שעייפתי. זה מצחיק להגיד את זה ככה, כשהדייט האחרון שלי קרה כל כך מזמן, אבל זו התחושה: עצבות כנועה, כזו עם ראש שמוט וזנב בין הרגליים, כזו שלא מעיזה להתקרב.

אני חיה בתוך אישה אינטליגנטית מאוד, מוצלחת כזו, שמלהטת בין שלוש עבודות ותזה ובתי-חולים, שמתגלגלת מצחוק עם הילדים על הדשא, שקוראת בלוגריות אחרות ומזכירה לעצמה שזו לעולם לא תהיה היא, האשה שהן כותבות, הרווקה הזאת, הממורמרת. הרי היא אחרת. שלווה וטובה ומהרהרת, עומדת יחפה בגינה באמצע הלילה, תולה כביסה, מקלטרת, מטמינה פקעות ורוקמת מילים. מישהו יִמְצָא. מישהו יִמָּצֵא. אני חוזרת על זה כמו על מנטרה, אולי בסוף גם אאמין, אבל התוך, התוך הלילה הוא עצבות כנועה ובודדה מאוד.