~

בימי חמישי אני תמיד עייפה במיוחד. זה תמהיל של כל השעות שלא ישנתי במהלך השבוע, יחד עם יום לימודים מפרך וניסויים במעבדה שבדרך כלל מסתיימים בסביבות שבע וחצי בערב, הרבה אחרי שאחרון האנשים במעבדה שלי כבר הלך, ואני נשארת בחושך, מוקפת מכשירים ותרביות ואינקובטורים ובקבוקים. אני תמיד משתדלת לסיים מהר וללכת משם.

אתמול, מרוב שכבר רציתי לסיים וללכת הבייתה, הרסתי ניסוי שעבדתי עליו שבוע וחצי.  לא משהו שאי אפשר לשחזר, אבל הזמן, משאב יקר שכמותו. הזמן נשאב יחד עם התאים שלי למיכל פסולת ביולוגית, ושניה אחר כך קלטתי את זה וישבתי נכחו דקות ארוכות וקראתי לעצמי בכל שמות הגנאי שאני מכירה. אחר כך נרגעתי. יכולתי לנסות להציל את מה שנשאר, אבל התאים כבר עברו כל מני תהליכים ולא רציתי להסתכן בהסטה של התוצאות. זרקתי הכל לפח. ביום ראשון אפשיר עוד תאים ואתחיל מחדש.

זו הייתה טעות מפגרת, של עייפות וחוסר ריכוז, טעות מהסוג שאחרי שעושים פעם אחת, היא כבר לא תקרה שוב לעולם. לא טרגדיה. כולה שבוע עבודה, אבל מבאס. בכל מקרה, את הלקח ולמדתי מזה. והיום עם העייפות של יום חמישי נשארתי שם שוב כדי לעשות את אותו תהליך, ועשיתי הכל ממש לאט וממש בזהירות ואני חושבת שהייתי לגמרי בסדר.

בערב, כשחזרתי הבייתה, הייתי רעבה ועייפה ובעיקר רציתי להתקלח ולאכול וללכת לישון. אבל הריצה. מה יהיה עם הריצה?

ידעתי שאסור לי לוותר, במיוחד לא עכשיו, כשאני צריכה להכניס אותה לשגרה הקיומית שלי. להתרגל אליה עד שלא אוכל בלעדיה. אז אחרי שיחת מוטיבציה אקוטית החלפתי בגדים ורצתי. רצתי. רצתי. רצתי רצתי רצתי רצתי. ותוך כדי זה הייתי גם עייפה וגם רעבה.

מתוך כל זה  2 קילומטר היו ארוכים ורוויי רחמים עצמיים, אבל רצתי עד הסוף. לא היה לי קל אבל בדיעבד היה רצוף וטוב. אחר כך התבאסתי קצת שאני צריכה עוד גם ללכת לטייל עם הגורה אבל הלכתי, כי היא כזאת מקסימה שאי אפשר לאכזב אותה.

עכשיו אני מותשת לגמרי.  אה. גם נתפס לי שריר בירך.

לילה טוב.