~

הדבר האחרון היה הסיפור עם ההוא שהיא לא באמת רצתה, אבל משהו בתוכה התעקש לנסות להתנגע בו בכל זאת. היא חשבה שאולי היא רק צריכה לתת לזה סיכוי, שאולי זו הדלת שהמסדרון הצר שלה יוביל אותם למקומות חמים וממלאים וחבוקים. אבל מאחורי הדלת הזו היא מצאה רק ריק, תהום גדול וקר שהיא רחפה אבודה בתוכו, כשהעולם סביבה עלה וירד, כבד ומתנשף. אחר כך היא קמה משם והצטערה שאין לה איך לחזור. מאז, בימים שבאו, נדמה היה לה שאיבדה את התשוקה. גברים באו וגברים הלכו, חלקם אפילו מצאו חן בעיניה, אבל היא לא רצתה שהם יגעו בה. התרחקה. אין שום דלת ושום מסדרון לא יוביל למקום שלא נברא בתוכה.

זה יכול היה להיות סיפור עצוב אלמלא לילה אחד הופיע איש, שהיו לו ידיים טובות וכנות שידעו לאסוף אותה אליו, לחבק וללטף, לרצות אותה ולחכות. כי אז פתאום, כמעט בבת אחת גם היא רצתה אותו להתפקע. הניחה לעצמה להתמלא בחשקים כמו אגם אירופאי במים אחרי שהקרח מפשיר. שקודם אפשר היה רק להחליק מעליו, ופתאום אפשר לצלול לתוכו. הידיים שלו ציירו אדוות על העור החשוף וגלים קטנים נחבטו אל דפנות הבטן שלה. היא צחקה.

- למה צחקת?

היא לא יכלה לענות. היא לא ענתה.