| |
~
|
כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2003
כמו שהייתי.
יש לי בית רגיל. ארון ומיטה ושולחן, וחלון שרואים דרכו מגדל מים. אני יושבת מולו, ופתאום מחייכת, ונזכרת בעבודה הישנה שלי. 1999. טיולים.
גרתי באותו בית. ארון ומיטה ושולחן, וחלון שרואים דרכו מגדל מים. ובתוך הבית הזה חיכה לי הבית השני ליד הדלת, ארוז בתיק גדול, לוחש אלי ריחות של אדמה ואויר, עד שהרמתי אותו ונסעתי.
זיכרון מדוייק.
ביום הראשון אני נוסעת. מגיעה לחדר זר. מתעטפת בבית הארוז שלי. בחוץ קר. ענן יושב על הר הגעש הכבוי, ואני בתוכו. ואין טלפון. הטלוויזיה מכובה, ושקט.
בעשר בלילה מתחילות היריות. באחת עשרה מתחילים לקרוא התנים. אני חוזרת בראש על סיפורים שכבר סיפרתי. באחת עשרה וחצי אתה מופיע מתוך המילים. חבל שאתה לא פה.
קצת לפני אחת אני מתעטפת בשמיכה ויוצאת החוצה. הדשא רטוב, והאוויר ערפילי כמו חדר אמבטיה אפוף אדים. אני מוצאת נענע ליד חדרי האירוח, ורצה חזרה להדליק את הקומקום החשמלי.
סיטואציה כזאת, כמו בסרט. מרום גולן באמצע הלילה. אני עטופה בשמיכה, שותה תה עם נענע במקום לישון וחושבת עלינו. שני אנשים שלא מדברים באמת אם הם לא במצבים מאוד מסוימים.
היינו במצבים כאלה רק פעמיים בחיים.
מילים. אני שותקת אותן. אתה אומר אותן בקול רועד. יודע להגיד את ההן שאני יכולה רק לכתוב.
מחזיק ביד סכין של מנתחים, מקלף לאט את השכבות.
בבוקר אני שותה קפה חזק להתעורר. השמש זורחת עלי בצהוב רך, והחוץ צועק אביב.
מובילה כיתה של עולים חדשים בשבילים הצרים.
לוקחת אותם, כמו ברווזה מובילה שיירת אפרוחים, במערבולות צבעים של מרבדי חרדל וכלנית. טור האפרוחים שלי שאל עוד כמה זמן מגיעים.
עצרתי שם, מסונוורת, מסוממת מתערובת הצבעים והריחות והאור. פרשתי את הידיים לצדדים ואמרתי להם: "תסתכלו".
הטור הרעשני הפך פתאום למעגל שקט. ארבעים וארבע עיניים פעורות.
לפעמים מספיק לעצור ולשתוק. ילדים יודעים להרגיש.
כמו אז, כשישבנו בחדר זר והסתכלנו בעיניים. שני ילדים ואמת אחת צרופה.
אחר כך המשכנו ללכת. מדי פעם עצרתי כדי להסביר. והיה מדהים. פתאום הם הצביעו על פרחים קטנים בדרך. על ענן בצורת גמל. אחר כך בקשו עוד קצת מהכל ועוד להשאר.
קצת לפני סוף הדרך, ילד שתקן כחול עיניים ביקש ממני לספר לו סיפור.
"אגדה או אמת?" שאלתי.
"סיפור אמיתי, עלי", הוא לחש.
"איך קוראים לך?"
"מקסים", הוא ענה.
אז נשמתי עמוק, ורקמתי סביבו ציור של מילים. כפר קטן על גבעה ירוקה, ואהבה גדולה, ותינוק כחול עיניים מקסים.
העיניים שלו נצצו. "תודה", הוא לחש לי, מחייך.
המשכנו ללכת. השביל התרחב, והטור הארוך הקיף אותי. "את יכולה להיות מספרת סיפורים", מישהו אמר.
אני חייכתי. ילדים יודעים.
באוטובוס בדרך הביתה, נשענת על הבית שלי הארוז, שוב חשבתי עליך.
אם היית כאן עכשיו היית שואל על מה אני חושבת.
איך אומרים כמיהה? יש מילים שאני יכולה רק לכתוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
