~

בבית הקפה הקטן שליד הקולנוע האורות תמיד עמומים, ובזמן הקצר שלפני הסרט היא יכולה להרגיל את העיניים לעבור מהאור הבהיר של הרחוב לחשכה הגמורה של האולם. מלצרית חמוצה מושיטה לה תה והולכת, והיא מערבבת בתנועות מהירות את הסוכר ומדליקה סיגריה אסורה. "זאת עם הכובע", הם קוראים לה. שיהיה.

גם בקופה כבר מכירים אותה. "ארבע עשרה באמצע", היא מזכירה להם בכל זאת, ולוקחת נשימה עמוקה כשהם שואלים כמה כרטיסים.

"רק אחד", היא לוחשת לתוך הזכוכית, ובתוכה חורצות המילים כמו ציפורניים. היא מביטה ביד שפעם הייתה שלה מגישה את הכרטיס לסדרן, נכנסת לאולם הריק ומתיישבת. 

היום קלינט איסטווד, פרדיננד, היא מחייכת, מניחה את הכובע על הכסא שלידה ועוצמת עיניים. זה הוקרן בשנת 92. היא זוכרת, והיא לא תפקח אותן עד שהסרט יגמר.