~

אין לי חשק לכתוב. זה מוזר, זה לא קורה, אבל זה המצב והגיע הזמן להודות.

זאת אומרת, הייתי יכולה, אם הייתי רוצה, לכתוב על דברים. כל מני דברים. על הבחור שהיה ועכשיו איננו, ועל העייפות והיאוש מכל החיפוש הזה ועל העוצמות הפנימיות שנלחמות בו כל פעם שהוא מעיז להרים את ראשו המכוער. על הדחיינות של הסיום של התואר והפחד מההגנה על התזה, על הפרוייקט (מחקר) שנפרש מעל התהום (של היציאה מהאקדמיה אל החיים) כמו גזע בין שני צוקים שאפשר להסתכל קדימה וללכת עליו בלי ליפול, ועל חיפוש העבודה, ועל היומולדת המתקרב בצעדים גדולים, מחזיק חשבון נפש באריזת מתנה, ועל הלויקוציטים בבדיקות הדם ועל הקניות ועל העיוורון ועל השכינה.

[פה יש יוסי בנאי ואם אתם לא רואים אותו זה חמור מאוד!]

אבל על כל אלה על כל אלה אין לי חשק לכתוב.

טוב. יכול להיות שעכשיו, אחרי שכתבתי את כל ראשי הפרקים האלה, קצת חוזר לי החשק וחוזרים אלי גרגרי הסוכר הנוצצים שמפזרות קצות האצבעות על המקלדת, והמסך מתמלא שורות שורות של נמלים מילים שעולות מקן עומק הבטן שלי דרך עמוד השדרה. צמרמורות כתיבה.

ועכשיו יש פתאום יותר מדי ואני לא יודעת איפה להתחיל ובמה להתעטף וממה להתפשט. המצעים נקיים, והבית נקי, ואני אחרי יום עבודה פרודוקטיבי, ותיכף מתחיל עוד שבוע ואני עייפה.