עכשיו נשים מתנהלות לבד. אני לא מתכוונת בהתנהלות החצי אוטומטית של השגרה. אז הן מוקפות חברים, אבל בזמנים שבין דבר לדבר (במיוחד בנסיעות, אבל לא רק) הן לבד. אפשר לראות להן בעיניים: אף אחד חוץ מאמא שלהן לא מתקשר, והן לא מתקשרות לאף אחד. הן לא רוצות. נוסעות בשקט. לא מדליקות את הרדיו. יושבות לבד בבתי קפה. בוהות לבד באנשים ברחוב. ממציאות עליהם סיפורים וצוחקות בינן לבין עצמן.
ובלילה בלילה נשים ישנות לבד. המיטה גדולה והן נמתחות בה לרוחב. ישנות באמצע. חולמות חיבוקים ומחייכות.
והן כמו פרפרים שהרגע בקעו מגולם, עומדות על עלה, מיבשות את הכנפיים ומודדות במחושים עדינים את המרחב המפתיע, האינסופי שנוצרו לתוכו.
ונדמה שחלל שקודם היה בתוכן חשוף וחשוך עכשיו כבר איננו, וחלל אחר הופיע סביבן, מואר בשמש של סתיו.
הרבה מקום יש בקיום הזה. להן, עם כל מה שהן (והן הרבה) ולדברים אחרים, שעוד אינם אבל יבואו.
יבואו. אסור שיהיה ספק.
* קטע מתוך "גשם הקשב לנשים בחלון". מילים תרצה אתר. שרה יעל לוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
