~

ביום חמישי פיניתי את השולחן. לקחתי הבייתה את כל מה שקשור לתזה, ואת הפרוטוקולים והמאמרים השארתי שם, בקלסרים. את המבחנות שומרים במקרר עד אחרי הפרסומים של המאמרים. את התזה עוד לא הגשתי כי אני עוד מחכה לאישור מהבוס על התרגום של התקציר לאנגלית, אבל אחר כך (אולי אפילו עוד השבוע) אני אגיש. אחר כך יקבעו לי תאריך לועדה, ואחר כך אני אהיה חוקרת מדופלמת. עד שכל זה יקרה, הסכמתי לעבוד אצל החוקרת השכנה אצלינו במחלקה. היא חוקרת איזה צמח נדיר שכולכם מכירים וזוללים, אבל שכמעט אף אחד בעולם לא חוקר מבחינה מולקולרית. אז בגלל שהתמחתי בלבודד גנים שטרם נודעו מאורגניזמים איזוטריים שאף אחד לא חוקר, היא שכרה את שירותיי לשלשה חודשים.

ככה יוצא שמאז אתמול אני קמה בבוקר ונוסעת לאותו מקום בדיוק, אבל לא נכנסת אלינו, אלא ממשיכה במסדרון ופונה שמאלה.

במעבדה החדשה שלי יש בעיקר שקט. סטודנטית אחת סתומה (שהיום שמעתי שאולי יעיפו אותה), סטודנט אחד לתואר ראשון שעובד לפי שעות ויש לו קול שאני לא יכולה לסבול (משהו בין כרובי לאריק (מאריק ובנץ), והוא לא סותם), ויש טכנאית אחת מבוגרת מתוסכלת מאוד וקצת דיכאונית. עם כולם, כולל עם החוקרת שאחראית על כל זה, אני מסתדרת מצויין, אבל האווירה קצת מדכאת. אין מוזיקה (זה מפריע לה), אין מריבות משעשעות (אצלינו כל הזמן היו, שני הבחורים שהיו איתי לא הפסיקו להציק אחד לשני, לרדת אחד על השני, לעשות מעשי קונדס אחד לשני...זה היה מצחיק נורא...) ואין טסטוסטרון. לא, אני לגמרי רצינית. בחורים מכניסים חיים לשגרה האפרורית. אפילו אם אחד דפוק והשני תפוס (והשלישי אבא והרביעי סבא), ואין לך עניין באף אחד מהם. זה משהו בקצב, במצברוח, בנושאי השיחה, בבדיחות....כיף לי כשיש בחורים בסביבה. אז זהו. המקום החדש הוא קצת כזה... המממ. אני צריכה להתרגל. ואני צריכה להמשיך לחפש עבודה אמיתית. (זה זמן מחורבן לצאת לשוק. בכל המקומות רק מפטרים, ואני עוד לא יודעת מה אני רוצה להיות בדיוק, אבל צריך לחפש). בכל מקרה, הפרוייקט הוא חצי משרה לשלשה חודשים, ומחר אני אביא לי מוזיקה באוזניות ומדי כמה שעות אני אלך לבקר את הבנים.

למרות כל הדברים המבאסים, אני ממש שמחה שהפרוייקט הזה צנח עלי. הכסף בסדר והפרוייקט עצמו מאתגר, וכולם (גם במעבדה וגם במחלקה) מאוד מאוד מעריכים אותי. היום בא להתייעץ איתי (!) על טכניקות ב RACE חוקר שהשתמשתי בשיטה של RACE שהוא בעצמו המציא ופרסם. כבוד לי!!

הוא היה ממש חמוד, לקח ממני פרוטוקול ואמר שאם הוא ישמע על איזה עבודה הוא ידאג לספר לי.

גם הפרופ' המזוקן, שהוא הפרופ' החביב עלי במחלקה והמרצה הטוב ביותר ששמעתי בשלוש השנים האחרונות, פגש אותי במסדרון ושאל מה קורה איתי הלאה. כשאמרתי לו שאני "יוצאת לחפש את עצמי מחוץ לאקדמיה" הוא אמר: "עזבי, גם אני חיפשתי את עצמי ולא מצאתי וחזרתי לכאן. וותרי על החיפוש ובואי אלי, תעשי דוקטורט". איזה כיף שהגדולים והחשובים חושבים עלי ככה! חלק גדול מזה הוא בגלל שהבוס שלי מספר להם עלי.  קשה להאמין שבתחילת הדרך הוא רצה להעיף אותי קיבינמט, ושאחרי פגישה אחת ממש מזעזעת איתו כמעט הלכתי בעצמי מרוב תיסכול. עכשיו הוא מתגעגע אלי והיום בא לשאול מה שלומי פעמיים.

איך שדברים משתנים.

.

חוצמזה, תפסתי את הנקר הפרטי שלי מנקר חורים בצינורות של ההשקייה בגינה מרוב צימאון. זה לא צינור שיש בו מים, וקצת התבאסתי על הנקר הצמא, וגם על צינורות ההשקייה המחוררים. אי לכך ובהתאם לזאת ארגנתי היום שוקת ציפורים מגניבה בחצר. התמונות, אולי (אם לילי והגורה לא יחריבו מחר את הקונסטרוקציה), בקרוב.

 אצלי בחצר, ניקורים בין שמוטי לשמוטי.

.

חוצמזה פרשתי (שוב / עד הפעם הבאה) מאתרי ההכרויות. זה לא בגלל שאני לא מחפשת, ולא בגלל שהתייאשתי. להפך. אני רוצה יותר מתמיד וגם יודעת מה, ואני יודעת שאי שם מסתובב לו איזה איש כזה, ושאנחנו נמצא. זה פשוט ששנים של אתרי הכרויות הובילו אותי לשום כלום (כמה דייטים הזויים, כמה שברונות לב, בעיקר בחורי-בוסר), ויכול להיות שזה בגלל שאני קצת נטולת יכולות הערכה וירטואליות או סתם חסרת מזל. אני באמת מאמינה בחוק המספרים הגדולים, אבל לדעתי כבר הגעתי לתחומי המספרים הגדולים, וגם מכאן הכל נראה אותו דבר. מה שלא תהיה הסיבה, אני שמה את זה בצד, ופונה לאפיקים אחרים.

אז.... תגידו, יש לכם מישהו להכיר לי? אני מאוד נהדרת והוא יודה לכם מאוד. בחיי.