זה היה פיהוק געגוע שהתעורר משינה ארוכה. אין לי כוח לשכתב.
לפעמים, מתוך השקט שבין דבר לדבר, ולפעמים בתוך ההמולה, מתעורר בי געגוע לאיש שמעולם לא היה.
זה קרה כשסידרתי את מדף הספרים שלי. כתב ידו, עט נובע, ליטף אותי מתוכם.
מתוכי.
הזמן הוא עופרת על נייר לבן. חרוטות בו מילים שכתבנו מזמן.
עברה שנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
