~

אני יודעת שתמיד תפסת את עצמך כבנאדם עם בטחון עצמי. את עובדת עם אנשים, ואת מעולה בזה כי את מצליחה לכוון את עצמך לתוכם. גם אנשים שזכו להכיר אותך במעבדה או בלימודים או בדייט או סתם, מחבבים אותך בדרך כלל. הרבה אנשים שמכירים אותך מעריכים אותך מאוד. אני לא יודעת אם את טיפוס חברותי כל כך, (את לא דמות שתופסת מקום דומיננטי בתוך קבוצה ובמיוחד- את לא מתחברת בקלות למי שאת לא מכירה), אבל בטוח שאת חברה, ובטוח שאת אוהבת כשאנשים סביבך מרגישים חבוקים, ואם למישהו לא נוח או עצוב או כואב תהי בטוחה שאת תעשי מאמץ להעלות חיוך על פניו, או לחזק, או להחזיק. כשמכירים אותך את נהדרת, אבל בזמן האחרון לאנשים שלא מכירים אותך אין סיכוי. את לא נותנת להם סיכוי. סגרת את כל הכרטיסים, וגם כשאת מוקפת באנשים חמודים וזרים את בורחת מהצטלבויות מבטים. את יושבת בצד ושותה את הלבד שלך מזוקק כמו וויסקי זול שמקהה את החושים עד שאת כבר לא מרגישה את העדרו של המגע. 

צדקת כשאמרת שבעצם אולי את מתה מפחד. שברגע שמישהו מתקרב את נסגרת כמו מימוזה-, ואולי המנגנון הזה לא רצוני ועמוק כל כך עד שלבד לא יכולת לראות אותו בתוכך. שבעצם, למרות כל ה"עמידה מול קהל", והחברים, והבטחון העצמי, ברגע שבו הנושאים עוזבים את ממלכת אפלטוניה שלך, את פתאום הולכת לאיבוד. את לא מכירה ולא מבינה את השפה. את מתבלבלת. את נבוכה.את מקלקלת. יכול להיות שבעצם את מאוד, מאוד מאוד ביישנית.

יקירתי עצמי, את קיפוד, ואין שום גבר זר שיצליח לראות את קצה האף המתוק שלך ואת הבטן הרכה, הנהדרת, כשאת ככה מתקפלת על עצמך.