~

מזמן לא קרה לי דבר כזה. עטפתי אותי בשקט מוחלט ודרך החלון הסגור שמעתי טפטוף עדין של גשם. ישבתי מכורבלת בכל מה שאפשר להתכרבל בו, הסוודר הכחול ושמיכת הפליז הירוקה והכרית הרכה שקניתי לי כבר מזמן באיקאה, ולידי על השולחן הקטן הטלפון האלחוטי הבהב הבהוב עקשני של "אין לי סוללה ואין לך הודעות", ולידו הספל של אגודת הסטודנטים העלה אדים שקופים עם ריח מתוק של הילולי פירות, וליד הקיר ריצדו נרות שבת על אגרטל עם חרציות שקניתי לי כבר לפני כמה ימים ("הזר למתנה?" "כן. בשבילי"), והפכתי את הדף האחרון בספר ולקחתי נשימה עמוקה במקום זו שנעצרה בכל הקטע האחרון, וחייכתי וחיבקתי אותו חזק לתוך החזה שלי בשתי ידיים, והרגשתי איך המילים מוצאות להן מקום על הכריות הרכות בתוך הלב שלי, ויכולתי להרגיש איך הן זזות ככה עם הטוסיק שלהן, מעבירות את המשקל משמאל לימין לשמאל, מסדרות להן פינה שתתאים להן בדיוק, שלא ילחץ להן אף קפל מחשבה אחר משום כיוון, ויכולתי להרגיש איך הן שוקעות עם כל המשקל שלהן לתוכי לאט, וגם את הרגע המדויק שבו הן הפסיקו להיות זרות, ונכנעו לרזוננס שלי האיטי, והחלו לפעום.