~

בשבועיים האחרונים אני עובדת המון. צריכים אותי בכל המקומות ואני עובדת עד שלא נשאר יום אחד למנוחה. מצד אחד זה טוב. אני במוד של עשייה, חשבון הבנק יתאושש, והאמת היא שממש כיף לי בכל אחת מהעבודות הללו, וגם המינון של החלקיות של כל אחת מהן מצויין ומגוון. 

לפני חודשיים חשבתי שמה שאני רוצה עכשיו זו משרה מלאה. שכר טוב ושגרה ויציבות, אבל למשבר הכללי היו תוכניות אחרות בשבילי, ובמקום משרה מלאה מצאתי את עצמי מלהטת בין ארבע חלקיות זעומות שכר. אז למרות שזה לא מה שחשבתי, הנה אני ממלאה בקלות את היומן, נוסעת הרבה ממקום למקום ובעיקר נהנת. אני חושבת שזה לא משהו שיוכל להמשך לאורך זמן. אני עובדת קשה מאוד, ושווה הרבה יותר כסף ממה שאני מקבלת. אני יודעת שבסופו של דבר אני אמצא עבודה שתתאים לכישורי ותהיה מתגמלת, אבל מצב השוק כרגע לא מאפשר בררנות תעסוקתית, ובאמת שלעכשיו, המצב הקיים מתאים לי לאללה.

בכל אחת מהעבודות שלי קורים המון דברים טובים. לפעמים, בעיקר בלילה, מותשת, אני תוהה אם אני לא מציפה את עצמי בעבודה כדי להתנתק מהחוסר שמסתובב לי בין החדרים (חדרי הבית וחדרי הלב). בהחלט יכול להיות שכן. יחד עם זאת, אני חושבת שאני עוברת תהליך שבתוכו אני צריכה להחזיר לעצמי את ההערכה שלי לעצמי, אחרי שהיא נפרמה לי חוט אחרי חוט בתקופה האחרונה והשאירה אותי מאוד חשופה ופגיעה וזהירה (או נמנעת). אני חושבת שהעשייה שלי בעבודה מחזירה לי את הבטחון העצמי האבוד. בעבודה (בניגוד ל-ביחד) אני מצליחה. אני מוערכת ואהובה מאוד. חברים שלי אוהבים אותי. המעסיקים שלי אוהבים אותי. ילדים שאני לא מכירה אוהבים אותי, וילדים, אין אצלם חוכמות. הם ישר יודעים עם מי יש להם עסק, והם תיכף מראים.

היו לי כמה הדרכות של קטנטנים לאחרונה. פעם אחת ילדי גן, ואחר כך כיתות א' ו- ב', ויצא לי לשחק איתם קצת. שיחקתי, וחשבתי על משחקים.

היכולת שלי לשחק הלכה ונעלמה עם השנים. איפשהו בגיל ההתבגרות הפכתי להיות "גדולה" ו"רצינית", ובמיוחד, כזו ש"לא משחקת משחקים". משחקים נתפסו בעיני כהעמדת פנים, והעמדת פנים כ-שקר נוראי או משהו ילדותי ומיותר. אני הייתי כנה גמורה, ישרה כמו סרגל. איזו שטות. משחקים מלמדים כל כך הרבה ומאפשרים כל כך הרבה ומפתיעים ומעוררים. למה הייתי צריכה להיות כל כך רצינית וגדולה כל הזמן?

 אז הנה, פתאום בגיל שלושים, מצאתי את עצמי השבוע חושבת משחקים (שמעתי שתי הרצאות מצויינות) ומשחקת. בחלק מהמקרים יצרתי משחקים בין ההדרכות (הרצל אמר לכולכם להרים ידיים!! להוריד! ), ובמקרים אחרים הוזמנתי לתוך משחקים שלא מיוזמתי ("בואי מסירות!" אמרה לי ילדה אחת בת שבע ואני שיחקתי איתה בשמחה גדולה, וכשאחיינתי המתוקה בת השלוש הציעה "בואי נעשה מופע סטפס! התחפשנו (היא הייתה ריטה, ואני פרד). ורקדנו כהוגן עד שנגמר לנו האויר. יותר מהכל, השבוע נזכרתי איך משחקים. איפה שמים את המודעות העצמית, איפה מרפים, איך מעמידים פנים, איך מעיזים ומנסים גם כשהכדור רחוק ונראה שאין בכלל סיכוי, איך זוכרים שזה רק משחק ושום אסון לא קורה אם מפסידים, איך מתחילים מיד שוב, בלי לחשוב ולעבד ולהסיק מסקנות ולהפיק לקחים, וכמה כיף לשחק ביחד, ואיזה כיף כשמנצחים.

המשחק הוא קצת כמו קדר על אבניים. אני משחקת, גוש כבד מלא בחומר מתרוקן, והופך להיות כלי שיש בו מקום. אני נעשית קלה ומחוייכת.

העולם עוד יחזור ויהיה לי גן משחקים.

חוצמזה, אתמול למדתי להכין גבינות פטה חלומי וריקוטה בבית. אחרי הסדנה קניתי אנזים וקלציום כלוריד וכל מה שצריך, ואני מתחילה לשחק בגבינות בלילות. התמונות בקרוב. לילה טוב.

נ.ב.1.

לאחותי אשר במושב, וגם לכם:

- TED stands for Technology, Entertainment, Design. מדובר בכנסים שניתנות בהם ההרצאות הטובות ביותר בעולם. האנשים שם מרתקים, הפרזנטציות מעולות והתוכן מעורר מחשבה והשראה. אני, באופן אישי, מכורה קשות, ואני ממליצה לכם פשוט לדפדף באתר שלהם ולהתחיל לשמוע דברים מעניינים. אם הוידאו באתר נתקע, אפשר להוריד למחשב וגם למצוא כמעט הכל ביו טיוב (לפי שם הדובר).

נ.ב.2.

יש לי משהו עיצובי שאני רוצה לעשות. האם יש בינכם בעלי יכולות עיצוב גרפי ומעט זמן פנוי וחשק לשחק בקונספט? המטרה איכות סביבתית וחשובה. אם יש פה מישהו בעניין, אגלה לו את הרעיון וננסה להרים את זה יחד. אם כמה מישהואים בעניין, אני פשוט אעלה את זה לבלוג ונעשה פרוייקט משותף. נו? אני יודעת שאתם מוכשרים. בא לכם?