~

משהו לא טוב קורה השבוע. יכול להיות שזה החודש הזה, שעבדתי בו הרבה יותר מדי קשה. העבודה עצמה קלה ומהנה, אבל הנסיעות היומיות בין שלוש ערים, והעמידה בזמנים- זה מעייף נורא. ותיזזתי המון החודש. הנדסתי את היומן כמו טטריס. צפוף צפוף, ובאמת, יכול להיות שזה היה פשוט יותר מדי. יכול להיות גם שסתם, בלי קשר, משהו אורגני נדלק. הם קוראים לזה "נדלק" (inflamation). אני חושבת שהיו צריכים לקרוא לזה כבה. זה מרגיש כמו מפסק אוטומטי ראשי שצונח בגלל איזה קצר, וכל האורות כבים בבת אחת. אין לי כוח לפרט את כל הדברים, כי זו רשימה ארוכה, ולא בא לי להדאיג, גם לא את עצמי. הדבר הכי מוזר הוא שאני מרוחפת. קשה לתאר את זה. אני מניחה שאני כל הזמן מרגישה חצי ישנה, כמו כשקמים באמצע הלילה לפתוח לכלבה את הדלת, ולא באמת ערים. כאילו, הגוף לא לגמרי בשליטה. כבר כמה ימים שאני הולכת כמו זומבי, מתנגשת כל הזמן בפינות של רהיטים. אתמול נכנסתי עם האוטו בעץ, שזה, כאילו, הדבר הכי הזוי בעולם. זה היה בחניה, יצאתי ברוורס ולא ראיתי אותו. נשבר לי הפנס והתעקם קצת הפגוש. לעץ שלום. בתוך כל זה לא פלא שהיום כל הניסויים שעשיתי נכשלו באופן שיטתי. מזל שכבר יום חמישי.

חוצמזה, מהיום בבוקר אני שוב מצוננת כהוגן, ומחר אני צריכה להדריך ארבע שעות, אלוהים יודע איך. אין שום סיכוי למצוא מחליף, אז לא נותר אלא לשאת תפילה שהקבוצה תהיה נהדרת. אחר כך הנסיעה לצפון. חשבתי לבטל, אבל בסוף החלטתי שעדיף להיות חולה מול ירוק מאופק עד אופק וחום שדות חרושים, ולנשום (דרך הפה) אויר הרים, מאשר לשכב במיטה ולהיות מסכנה ולרחם על עצמי.  יהיה לי מספיק מזה בשבוע הבא - גם בבדיקות וגם באיכילוב. 

ועכשיו -דברים מרעננים:

1. מי שלא ראה את לה בוהם של פוצ'יני, בבימוי המופלא של פרנקו זפירלי, לא ראה מופע מרהיב מימיו. אני לא מצליחה להרגע מהתפאורה, מהתאורה ומתמונות הרחוב השוקק במערכה השניה. עשרות הניצבים, הסוס, החמור, הליצן על הקביים. האיש גאון. כמקובל באופרה, הטרגדיה טראגית, האהבה טוטאלית, והמוות בלתי נמנע. שחפת תמיד מזכירה לי את רחל, ונוכח מימי הגוססת חשבתי דווקא עליה. בכיתי כהוגן. תוך כדי המופע וגם קצת אחריו, תהיתי אם הייתי הולכת לראות אופרה גם אם אבא שלי לא היה יוזם את הענין. אני מניחה שהתשובה היא כן. הרי את לה טריוויאטה של ורדי ראיתי מיוזמתי, בלעדיו. מוזר, כי מחזות זמר (או סרטי מיוזיקלס) אני ממש מתעבת, ואופרות סבון אני לא סובלת, ובכל זאת, ולמרות זאת, משהו באופרה מאפשר לי לשקוע לתוך העלילה הסבוכה, ולהסחף, מתמסרת כולי, אל הסוף הידוע מראש. בניגוד לאבא שלי, לשמוע אופרה ברדיו אני לא אוהבת. זה קצת כמו ג'אז: אם זה לא להיט שאני יכולה לשיר איתו, או קורה בלייב מולי, זה בדרך כלל מעצבן.

2. המיוזיק רום הוא מקום נהדר. הקרבה הבלתי אמצעית אל הבמה, האוירה הכיפית, האנשים רוקדים, המוזיקה טובה והמחירים הזולים (30 שח לכרטיס כולל צ'יסר ראשון חינם) - מגניב! למרות שציפינו להופעה של מאור כהן ופיטר רוט וקיבלנו את מאור כהן מאלתר מוזיקה אלקטרונית עם באס ודי ג'יי (משובח), היה כיף נורא. אני אוהבת מוזיקה אלקטרונית, והמיוזיק רום הוא בהחלט מקום לחזור אליו. וגם לספר עליו. לא לסובלים מעשן סיגריות או מקלסטרופוביה. 

3. תמונת השבוע: לילי הדבה בהכנות לסושי.

שבת שלום, היו טובים, והמנעו מתגובות דאוגות (זה לא בריא לעור הפנים),

לית.