~

לפי השסק אפשר לדעת שעוד מעט ליל הסדר. לפי החפרפרות אפשר לדעת שאביב. לפי האף שלי אפשר לדעת שהייתי חולה, ולפי הנשימות שכבר חזרתי לעצמי.

היה לי סינוסיטיס. חום ועניינים, אל תשאלו. הייתי במוקד חירום באמצע הלילה, אחרי שבקושי נשמתי והרופא שמע לי צפצופים בריאות. עשו לי צילום חזה (פוטוגני!) וצילום פנים. קיבלתי אנטיביוטיקה של סוסים ועוד מליון תרופות. ביטלתי את איכילוב ואת כל העבודות ואת הפילאטיס, והייתי שבוע שלם אצל ההורים. נחתי המון (הייתי צריכה את זה), התפנקתי, עשיתי קצת סדר בחדר הישן. קראתי מכתבים שפעם שלחו לי ומילים שהילדה שגדלה להיות אני כתבה במחברות לעצמה. הסתכלתי על כל אלבומי התמונות הישנים וניסיתי למצוא בהם רמזים. לא מצאתי, אבל היה מעניין. אני בטח עוד אביא לכאן מהאוצרות ההם.

הייתי רוצה להחליף את המכתבים עם האנשים שכתבתי אליהם. אני אתן להם את עצמם, מעטפות מעטפות קשורות בחוט, והם יתנו לי את עצמי בחזרה.

כבר עברו המכתבים מהעולם. מעניין אם הם חסרים גם לכם, או שזו רק אני, שלמכתבים יש חלק גדול כל כך בחייה. מילים. נייר. מעטפות. אהבותיי. לדיו יש ריח, ולנייר המכתבים קמטי הבעה, ולציפייה יש דרך מתנשפת שמתחילה מתיבת הדואר, עולה במדרגות, טורקת אחריה את הדלת ומתישבת מזרחית על המיטה. נשימה עמוקה. עולמות אחרים.

וכבר מזמן האותיות הפכו לגופנים ואין כתמי קפה על השוליים. ואין קצב נשימות במילים. רק בשוּרות.