~

אלוהים,

אני יודעת,

בחיי שאני יודעת,

שדווקא עכשיו

רגע לפני

משהו מוכרח היה לקרות,

אבל אלוהים אדירים, לא יכולת לשעשע את עצמך באיזו דרך אחרת?

למה לא תניח לי להתגבר על הפחד כמו שתכננתי:

לדבר עם המון אנשים שמבינים

ועם כמה כאלה שלא מבינים 

ולדקלם דקלוֹם וחזור את הפרזנטציה

ולדסקס אותה עם כל מי שמוכן לשמוע.

למה דוווקא עכשיו, רגע לפני מלחמת ההגנה על התזה שלי

נגד ארבעה דוקטורים, שלשה מנחים, שני פרופסורים

ואחד אמריטוס (שבשמים ובארץ)

דווקא עכשיו אני חולה?! (שוב חולה. ממש חולה. מרגישה לא טוב והכל).

ומילא זה, אבל גם לאבד את הקול?!

אתה שומע? זה לא מצחיק!!!

(מעניין אם אתה שומע אנשים בלי קול...).

אני רק רוצה להבהיר לך, אדוני אלוהיי,

שהעדרם של צלילים בגרוני רק מגביר את סף החרדה שלי

לקראת יום הדין

מה שיוצר מעגל מהמם של אינדוקציה חיובית

שהאפקט המצטבר שלה די שלילי.

אתה מבין, אני ממש צריכה את הקול שלי בחזרה עוד הלילה!

זהו. רק רציתי להבהיר את הנקודה הזו.

עכשיו אני הולכת לשתות תה עם דבש

(או קפה עם ליקר)

ולא תשמע ממני יותר. (פחחח).

שלך, בידידות,

לית.