~

1

ביום ראשון שעבר היה לי ראיון עבודה. דווקא היה דיי מוצלח, הייתי מלאת בטחון עצמי ולא מתרגשת בכלל, אולי כי עוד לא הצלחתי לא להתקבל לעבודה שרציתי, ואולי כי לא הייתי משוכנעת שאני באמת רוצה את העבודה הזו. למה? כי היא בלתי אפשרית כמעט. כי היא במעבדה, כי היא שלוש פעמים בשבוע בין שבע בערב לאחת-עשרה בלילה, ואני לומדת כל יום עד שבע בערב.... ומה יהיה על הגורה ימים שלמים לבד? ומה יהיה עלי?

בכל מקרה, ביום ראשון הזה כבר סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע שלא חזרו אלי וכבר עבר שבוע ושלא קיבלו אותי ואיזה באסה אבל בעצם איזו הקלה וכמה טוב. היום מצאתי שתי הודעות מהם במזכירה האלקטרונית.

2

ביום שני לא יכולתי לקום מתוך הפוך שלי. בחוץ הקרוב הגשם טפטף לי שיר ערש, ובחוץ הרחוק היו פקקי תנועה, אולמות צפופים והרצאה אחת מיותרת. עשיתי קצת התפנקות בפוך, אחר כך התפנקות של קפה בסלון עם חלון פתוח לרוח, ולקינוח, בדרך לאוניברסיטה - קפצתי לדואר לאסוף איזו חבילה.

האיש של תיבות הדואר ישב הפעם בפנים, על כסא ההמתנה, ולא ליד התיבות כמו תמיד. קר בחוץ, והחבר שלו, זה עם הקסקט, לא הגיע. אולי הוא משתעל ויושב הבוקר  עטוף בצעיף החום שלו ליד תנור חשמלי. 

בכל מקרה, האיש של תיבות הדואר ישב בתוך הסניף הקטן שלנו, מכורבל במעיל שלו, מכונס תחת הכובע הישן, והביט בי.

הוא הסתכל עלי כשנכנסתי, וכשחיכיתי לתורי, וכשאספתי את החבילה. כשפניתי ללכת משם, הבטתי אליו חזרה. קיבלתי ממנו חיוך כזה שבע-רצון, שליטף לי את הראש בליטוף של סבא שאני כבר כמעט לא מצליחה לזכור.

אולי זה היה המעיל הארוך השחור שלי שמצא חן בעיניו. או הכובע. או שניהם ביחד, פלוס החיוך שצייר על פני הגשם. אני לא יודעת מה בדיוק גרם לו לחייך אלי ככה, אבל כשיצאתי משם אל הרוח הייתי עטופה בעוד שכבה אחת שחיממה אותי יותר מכל שכבות הבד כולן.

3 - יומני הפדלאה

ירדתי מידה במכנסיים. יחד עם זאת, בשבוע שעבר רצתי רק פעם אחת (בגלל העקירה השתבש לי קצת הלו"ז). השבוע אמרתי לעצמי :מ-ע-כ-ש-י-ו ובכל זאת כבר יום שלישי ועדיין לא רצתי. שלושה בחנים בשלושה ימים זה תירוץ טוב, או שמא חוזרת לקנן בי אישיותי המתפדלאת? אני נוטה להאשים בעיקר את הגשם. מה בכלל לובשים כשיוצאים לרוץ בגשם? זה בריא, לרוץ ככה בין הטיפות כשקולה של אמא נושף בעורפי וקורא לי לקחת סוודר? נחוצה עצה של רצים רב-עונתיים.

4

החלה עונת הפקאנים. הללויה.