~

הגנתי על התזה.

שהחיינו. אני מאסטר.

אם לומר את האמת, התרגשתי כמו שלא התרגשתי בחיים שלי. פחדתי שיעלם לי הקול. פחדתי שמרוב יובש אני אתחיל להשתעל בטירוף, עד שאני אתמוטט על רצפת חדר הסמינרים ויפנו אותי משם באלונקה. פחדתי שאני אשכח הכל. פחדתי שאני אפול. לא נרדמתי, וכשכבר נרדמתי - חלמתי חלומות מפחידים. בקיצור - הייתי לגמרי חרדתית. "זה לא מתאים לך!" אמרו לי כולם, וכמובן שהם צדקו, כי בתור מישהי שעובדת בלדבר מול קהל, זה לא אמור היה לקרות לי, מופע החיוורון הזה, אבל ככה הרגשתי ועם זה אי אפשר להתווכח. אחרי רגיעה בסופ"ש (הייתי חולה נורא, אז לקחתי (על פי מרשם רופא!) מנה נכבדת של סירופ לשיעול המכיל כמות לא מבוטלת של קודאין, בתוספת אקמול צינון לילה (מרדים!), סגרתי את החלונות וכיביתי את הטלפונים והתנתקתי מהמציאות לשלוש עשרה שעות שינה רצופות. הייתי צריכה את זה. אחר כך למדתי קצת וישנתי עוד, ולמחרת קמתי משופרת ויראלית, כלומר, הרגשתי הרבה יותר טוב. בשבת הצלחתי לשמור על מידה של רוגע, ובלילה שלפני המבחן הקודאין שוב עשה את שלו וישנתי הייטב.

בחדר הסמינרים באוניברסיטה, חדר קטן שיש בו שולחן בצורת חת ומולו מסך גדול, חצי שעה לפני המבחן, הרגשתי איך הדופק עולה והפה מתייבש. שתיתי. לקחתי רגיעון. נשמתי לאט ולחשתי לעצמי מנטרות של אוטוסוגסטיה, תוך כדי זימזום אילם של שירי המופת "יהיה טוב", "אצלי הכל בסדר" וגם "עוד מעט, עוד קצת" הידוע גם בכינויו "השיר הזה של שלמה גרוניך עם האתיופים", שתמיד מכניס אותי לפרופרוציות. באמת. זה לא מסע רגלי חוצה אפריקה שאת עומדת לעבור. כולה הגנה על התזה.

אחר כך כולם באו. אחר כך התחילה הבחינה. הבוחנים, המנחים וראש הוועדה ישבו מולי. אני עמדתי מולם, אבל לא ראיתי אותם. אין לי מושג על מה הסתכלתי, אולי על האויר שהפריד ביני לבינם, אבל זה עבד יופי. מהרגע שהתחלתי לדבר, הכל נרגע לי. הסברתי את הרקע לעבודה והייתי בחדר שלי, ערמות של מאמרים וספרים פתוחים מסביבי,החתולה מגרגרת לי על הברכיים והכלבה שוכבת על השטיח מאחורי. שקט בין הקירות. כמה שיקופיות אחר כך,חזרתי לחדר הסמינרים. האמריטוס נראה  מנומנם. ראש הועדה הנהן בתשומת לב. ראש המחלקה (שיכונה מעתה, המנייאק) ישב דרוך. הכל בסדר. אני בסדר. המשכתי הלאה. דיברתי בטעם. זכרתי להוסיף מדי פעם את מילות ההתלהבות ("מה שמפתיע הוא..... ", וגם "לא רק זה, אלא שגם...", ופעם אחת אפילו: "וזה בכלל לא טריוואלי!!!") אחר כך עמדתי בגב זקוף מול מתקפת השאלות. לפעמים אמרתי את דעתי המלומדת, ולפעמים את דעתי הבלתי מלומדת וכמה פעמים אמרתי פשוט שאני לא יודעת. לא הרגשתי מעולה בתוך הסיטואציה, אבל גם לא קרתה שום קטסטרופה. עשיתי כמיטב יכולתי. כל השאלות היו הוגנות, אבל המנייאק התעקש לחזור ולשאול אותי דווקא את כל הדברים שלא ידעתי. לרובם אין קשר ישיר לעבודה שלי, אבל אתם יודעים איך זה, המלקה העצמי ישר מתחיל לחבוט בנפשך השלווה: יכולת ללמוד גם את זה! היית צריכה ללמוד גם את זה! איך לא חשבת ללמוד גם את זה?!" ונפשך השלווה הופכת לקצת חבוטה, ולוקח קצת זמן עד שהיא מזדקפת ואומרת: טוב. הבנו אותך נודניק. הלאה. הלאה.

אני זוכרת שהדבר הראשון שעלה על דעתי כשהעסק נגמר, היה "היי, זה היה פחות גרוע ממה שציפיתי". המנחה שלי (שהפתיע מאוד לטובה, לא התקיל ולא הכשיל כמו שחשבתי שהוא עלול לעשות), אמר לי שזהו, מזל טוב, יש לי מאסטר, רק שעוד לא ברור עד כמה, ושלח אותי לחכות בחוץ בזמן שהם התדיינו בפנים על הציון. ישבתי בחוץ מכווצת, רחוקה מהדלת (לא רציתי לשמוע), וקוויתי לטוב. זה לקח נצח אינסופי, שבטח נמשך חמש דקות, ואז קראו לי חזרה, ואמרו לי שהייתי טובה ונתנו לי ציונים לעבודה וגם לפרזנטציה, והם גבוהים ויפים ומרשימים עד מאוד.

אז זהו. אני מאסטר. (אמרו מעתה M.Sc או הוד מאסטרותך).

עוד יש לעשות תיקונים (מסתבר שהיה שם ויכוח לגבי  המבוא שנתתי. תחום מסוים שהמנחים שלי לא חשבו שצריך להכנס אליו, והבוחנים חשבו שדווקא כן ושזה חסר. בסוף ראש הועדה הכריע לטובת הבוחנים, ואני נדרשת להוסיף עוד עמוד ולעשות כמה שינויים. נו מילא), ויהיה צריך להדפיס ולכרוך בככה וככה עותקים, אבל תכלס - אני באמת מרגישה כאילו פרקתי איזה שלושמאות קילו מהכתפיים. עכשיו אני קלה ויש לי את הכוח לנפץ חומות ולבנות גשרים.