~

בחמש הדקות הראשונות בכיתי. על הבדיקות ועל שטפי הדם שהאחות הסתומה באיכילוב עוללה לשתי הזרועות שלי. על העירוי, שהכאיב ושרף. על איש אחד רזה מאוד שישב לידי עם עירוי משלו ואמר לי לעשות הכל בכל הכוח כל עוד אני יכולה. על הסתובבות ההזויה בת"א עם וריד פתוח והכניסה לפני כולם למומחית לקרניות. על הפנצ'ר בשש בבוקר בדרך לירושלים. על כאבי הגב. על ההרגשה הכללית, הלחץ והנאחס.

היא שתקה לרגע ואחר כך, במשך 40 דקות צעקה עלי שאני לא בסדר. שהיא לא מסכימה שאני אמשיך ככה. שחמש עבודות שבעה ימים בשבוע זה טירוף גם למי שבריא. ניסתי להגיד שאני לא מוכנה להיות מסכנה וחולה, והיא אמרה שאני לא שמה לב מה אני עושה לעצמי. שאי אפשר להתעלם מהגוף. שלכל אחד יש מגבלות. שאם אני לא אפסיק מיד משהו רע יקרה. את שומעת? משהו רע יקרה, והיא חייבת לצעוק עלי עכשיו כי היא אמורה לשמור עלי מפני. שאני חייבת לעצור. שאני צריכה לישון. שאני צריכה לאכול. שאני צריכה לבטל עבודות ולנוח. שאני דפוקה, ומה פתאום לילה לבן עכשיו, תראי איך את נראית. לכי הבייתה ותכנסי למיטה.

לא הלכתי משם לבדוק את הבחנים של הסטודנטים שלי, ולא המשכתי משם ללילה לבן. הלכתי הבייתה, ניתקתי את הטלפון, ושכבתי במיטה עד שנרדמתי. זה לקח הרבה זמן. היום, בעבודה, הסתכלתי ביומן: מחר עבודה. מחרתיים עבודה. ביום ראשון ושני ושלישי ורביעי וחמישי ושישי ושבת עבודה. ביום רביעי בעוד שבועיים יש לי יום חופש.

אני יודעת שהיא צודקת, אבל אני לא יכולה לבטל.

ביוני אני אשרוד. ביולי אני אשתנה. 

www.Lopetz.com illustrations