~

אולי עמדתי מול ביצה עמוקה של פחד וכעס וחוסר אונים. מחלות כרוניות זה חרא. צריך לסחוב אותן כל החיים. בזכות המטפלת, או אולי בגללה, לא לקחתי הפעם את השביל העוקף. שמתי רגל אחרי רגל מעל המים המעופשים וטבעתי. היה שם חשוך והיה שם עצוב והיה שם כואב, ובעיקר היה מפחיד ועמוק מאוד. אחר כך הרגליים שלי נגעו בקרקעית. ישבתי שם קצת, ואתמול, לגמרי לבד, התחלתי לבעוט למעלה. למעלה. למעלה. עוד לא הגעתי, אבל המצפן הפנימי אומר שאני בכיוון הנכון.

פיזית, אני עוד חלשה מאוד. אין לי כוח בגוף. אין לי לחץ דם. אני עולה עשר מדרגות ומתפרקת. אני מרגישה לא טוב, אבל אני כבר לא נלחמת. לא בכל המחלות אפשר להלחם. ומלחמה שאין לה סיכוי - מחלישה במקום לחזק. המחלה הזו היא לא להיט, אבל היא שלי והיא לא הולכת לשום מקום. אני צריכה ללמוד לחיות איתה כשהיא רגועה וכשהיא מתעוררת, ואני חייבת לתת לה מקום כשהיא דורשת אותו.

אני נזכרת בשנים של טאי צ'י, ומנסה להמציא את התנועה המנטלית שיש לה ברכיים כפופות וגמישוּת ורכוּת, כזו שמטה את המשקל יחד עם הכוח ולא נגדו, כזו שתאפשר לי לשמור על האיזון גם כשדברים מתפרקים. כזו שנוכח הרעה במצב תגיד: אחלה, צלצול להפסקה. כזו תאפשר לזמנים האלה לעבור דרכי. כזו שתאפשר לחיות.