~

תיכף יהיה לי זמן. אני אשב בחצר ואקרא, ומילים שכתבו אחרים ימסו בתוכי כמו טיפות של דיו בכוס של מים. אפשר יהיה לטבול בזה את קצות האצבעות ולהקליד.

בינתיים, אני עסוקה בתלאות הגוף. משהו חדש. זה קורה לי פתאום, בלי סיבה נראית לעין. בהתחלה חשבתי שנדמה לי, אבל אז זה קרה בחדר ההמתנה וביקשתי מהאחות שתבדוק. היא תפסה את פרק כף היד שלי והסתכלה על השעון. "מעל 100" היא אמרה. "מה עשית?" -"רק ישבתי. לפני כמה דקות עליתי פה במדרגות" (10 מדרגות).

אז קראו לרופאה, ועשר דקות אחר כך כבר שכבתי מחוברת לא.ק.ג.. עד שסיימו לחבר אותי, הכל כבר עבר. 

מאז, כשזה קורה, אני נושמת עמוק והולכת למדוד (השאלתי מד לחץ דם / דופק מאמא שלי). אני תוהה אם זה באמת או שזה רק נדמה לי, אבל זה באמת. כמעט כל יום, לפעמים כמה פעמים. פתאום הדופק עולה לי. אני מרגישה אותו בעור, ובראש, ובחזה. אני שוכבת קצת. שותה כוס מים. זה עובר.

השמרו, ילדים, מן הדופק.

אז שוב סדרה של בדיקות.  בלוטת התריס בסדר, אבל אין לי ברזל, והנה קיבלתי עוד כדור לבלוע. בקרוב טקס בליעת הכדורים שלי ילווה בהפוגות של אמנים אורחים מרוב שהוא ארוך. לבדיקות של הלב (אקו והולטר) יש תור, ויש לחכות לפענוח שמגיע בדואר. אני סקרנית ואין לי סבלנות.

והופמן כתב, "הלב הוא קטמנדו". 

ויעל גלוברמן כתבה - "הלב, בעצם, בצד".

הלילה אחלום את סבא שלי, שיניח יד כבדה על ראשי, ויבקש לי בריאות ופרנסה ואהבה.