~

נובמבר היה חודש קשה.

בנובמבר הלימודים התעצמו. אמצע הסמסטר הלפני אחרון שלי בתואר הגיע. זו לא ספירת יאוש אבל זו תובנה שנמצאת כל הזמן ברקע.

הראתי למנחה שלי את הסמינריון שלי. השקעתי בו הרבה מעבר למה שמגיע לו, אבל הנושא באמת היה מענין. היא אהבה את זה. ממש. עשינו שינוי אחד בסדר של השקפים, ונפרדנו באיחולי "תודה רבה!" ו"בהצלחה!", וזה ראוי לציון כי חוץ מלהיות המנחה שלי בסמינריון היא גם הראש חוג והאוחזת העיקרית בחוטי האקדמיה של התואר הזה.

המחקר שלי הגיע לאיטו לסוף שלב א' המתיש. אחריו יבוא שלב ב' במעבדה, ואז שלב ג' הנכסף של הכתיבה. אני מפוחדת לגמרי שלא יצאו לי תוצאות טובות. לאורך כל המחקר שלי מרחפת מעלי בלי אומר הצעה של הפרופ' להמשיך אצלה גם בשנתיים הבאות. אני לא יודעת. אולי אני צריכה לקחת קצת חופש מכל זה. בקרוב מאוד צריך יהיה להחליט.

בנובמבר גיליתי שהעבודה הראשונה שלי (בהדרכה) דלילה מדי. שהעבודה השנייה שלי (בהפקה) צריכה עוד דחיפה אחת רצינית למעלה לפני שהיא מתחילה להתגלגל ולהאיץ כמעט מעצמה. העבודה השלישית נמצאת בשלב קריטי של קיום שאינו תלוי בי. אם היא תקרה, אצטרך ללמוד בשבילה המון, במיוחד כי היא משהו שמעולם לא עשיתי, אבל יהיה לי כיף כי היא דורשת ממני להיות יצירתית וייצרנית. אני לא יכולה לספר עליה עדיין.  לעבודה אחרת נגשתי לראיון לפני שבועיים. קצת אחרי שבוע התקשרו לזמן אותי לעוד מיון. אחר כך לעוד אחד. בזבוז זמן מוחלט. זו עבודת סטודנטים זמנית, טכנית, לא מסובכת. אני שם רק כי השעות נוחות והכסף בסדר. אני עוד מחכה לתשובה.

 בינתיים, אתמול בבוקר ראיתי איש תולה מודעת דרושים. חייכתי אליו, החלפנו מילה, התקשרתי. בערב הלכתי לשם והתקבלתי. כיפאק היי. עבודה מתישה, משעממת משהו, ששכרה בצידה. חד פעמית אבל עם פוטנציאל לאפיזודות נוספות בעתיד. עבודה מהבית, מתי שמתחשק, אבל עם דד ליין. אני מבסוטית ממני. אמא שלי שמעה ואמרה: "ואוו. איזו ילדה חרוצה!" ובאותה נשימה: "את צריכה שנעזור לך עם כסף?". ואני יודעת שהם יכולים לעזור, ויעזרו בשמחה, אבל בה-בעת אני מרגישה שאני כבר צריכה להרים את המצ'טה שלי ולהוביל את עצמי בג'ונגל הזה של החיים. דיי לקחת מאמאבא. קצת עצמאות בבקשה, אפילו אם זה קשה ולא ישנים.

בנובמבר התחלתי לרוץ. רצתי יפה, אבל עקירת שן הבינה בשבוע שעבר סיממה אותי באנטיביוטיקה ומשככי כאבים ומנעה ממני להמשיך כמו שצריך. השבוע כבר הכרזתי על החזרה למסלול, אלא ששלשום נקעתי את הקרסול, ועד שהוא יחזור לצבע ולגודל הטבעיים שלו, אני לא רצה. אני מוכרחה להגיד שזה חסר לי, וזה סימן טוב.

בנובמבר חזרתי להיות אחת אחרי שלושה חודשים של ביחד. הייתה תקופה רפרקטורית, והיה לי דייט אחד שהצביע על חוסר עניין הדדי של  הנוכחים (ותודה לא').

בנובמבר הגיע החורף (סוף סוף).  הבשילו תפוזים, ואבוקדו ופקאנים נפלו מהעץ. בנובמבר הבחנתי שהשסק מתחיל לפרוח וכובע הנזיר מתעורר באמת. וכיביתי את ההשקייה האוטומטית סוף סוף. בנובמבר הגורה בת שנה, והיא הכלבה הכי מדהימה בעולם. הכנתי מרקים איזה שלוש פעמים, ותנור הספירלות שלי הקפיץ את הפקק ושרף את השקע, ואני צריכה לקנות אחד חדש כי הלילות שוב קרים.

קצתרבות - ראיתי רק סרט אחד לא מוצלח (יריד ההבלים). אכלתי ב- NG פורטרהאוס קילו מאתיים מעולה, ניגבתי מסבחה באבו אדהם והיה לי טעים טעים והמבורגר ב-"Black  בר בורגר", מקום חדש של השף צחי בוקששתר, התגלה כמאכזב.

קראתי את ארבעה בתים וגעגוע (אל תשאלו אותי מתי הספקתי לקרוא, כי אין לי מושג). נהניתי ממנו מאוד.

כתבתי מעט, בעיקר על פתקים קטנים וחשבוניות של דלק תוך כדי נהיגה.

נגמר נובמבר 2004. עבר לו חודש אחד בנצח.