| |
~
|
כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
נזיפה, שתיקה וחברות
בגיל 16 או 17 טוקה לקחה אותי לשיחה הראשונה. היא הסבירה לי שחברות מתקשרות אחת לשניה גם כשאין להן מה להגיד. "רק כדי לשאול מה העניינים", היא אמרה, "ואפילו אם ראית אותי היום בבית ספר". לי זה נראה קצת מיותר, אבל קיטי אמרה שטוקה צודקת, ושזה באמת דיי מעליב שאני אפעם לא מתקשרת מיוזמתי לשאול מה קורה אם אין איזו סיבה. זה לא שכנע אותי, אבל התחלתי להשתדל יותר. התקשרתי מדי פעם בלי סיבה, וזה שימח אותן. עם חברים וחברות אחרים הקפדתי פחות, והם, ככה לפחות נדמה לי, למדו לקבל אותי באופן יזום, או לעיתים קצת יותר רחוקות. אני אוהבת אותם המון, ואני מקווה שהם מכירים אותי מספיק בשביל לדעת שהעובדה שאני לא מתקשרת לא אומרת שאני לא חושבת עליהם, או שהם לא יקרים לליבי, או שאני לא אתייצב בשניה שיזדקקו לי ולא אזוז מילימטר עד שהכל יהיה טוב.
*
"איזה כיף שאפאחד לא אוסף אותנו", אמרתי לטוקה כשעמדנו בנתב"ג לחכות למזוודות שלנו. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל באמת שלא היה לי חשק לפגוש אף אחד. לא היה לי חשק לשיחות "איך היה" ו"מה העניינים". רציתי שיעזבו אותי בשקט, ובתמורה עזבתי את כולם.
היום קיבלתי את העזבון הזה לפנים. שוב שיחת החברות המוטרדות, אבל הפעם מפיצי ומהכוסית. כל אחת מהן בנפרד (ואולי גם שתיהן ביחד), נפגעה ממני מאוד. פיצ בגלל שכבר המון זמן (שבועיים וחצי?) לא התקשרתי אליה, ושהיא בתקופת מבחנים וקשה לה והיא צריכה שלמישהו יהיה קצת אכפת והיא תמיד מתקשרת לשאול מה שלומי אחרי כל בדיקה, ואיך נסעתי בלי להגיד לה אפילו.
"את צודקת. סליחה".
והכוסית על זה שהיא סיימה את התואר (בהצטיינות!) וחזרה לארץ (פלוס תעודת תושב חוזר!) ואני אפילו לא התקשרתי.
"אני כזאת חברה גרועה. אני ממש מצטערת. סליחה".
התכוונתי לזה, והן סלחו. הן יקרות לי והן צודקות. איזו מן חברה אני??! חברות אמיתיות צריכות להתקשר אחת לשניה מדי יום (מקסימום יומיים!) ולדעת מה כל אחת עשתה ואכלה וחשבה וחלמה ואיזה ריח יש לנוזל הכלים החדש שלה. חברות אמיתיות לא מפספסות שום כאב בטן/ גרוד באוזן/ תהיה קיומית זו של זו, כי הן מדברות כל הזמן. הן מדברות!! חברה יודעת את לוח המבחנים של החברה שלה, וגם באיזה מבחנים קשה לה ובאיזה פחות, לפי טון האנחות בשיחות שלפני ואחרי. אולי יש לה אפילו העתק של לוח המבחנים ההוא ביומן, שתדע לעקוב. חברות לא צריכות להודיע שהן חזרו לארץ. את אמורה לדעת מתי הן חוזרות כי בטח דיסקסת איתן כל השבוע קודם מה להביא בתיק היד ומה בתיק האיפור ומה במזוודה הגדולה.בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע.
אז כן. שוב התרשלתי. דברים שמובנים מאליהן לחברות שלי, הם משימה בשבילי. וכן - אני באמת מצטערת שהתרשלתי ושהן נפגעו. זה לא היה בכוונה. פשוט הרפתי. הנחתי לעצמי לנוח. לא התקשרתי מספיק לאף אחד. חבל שהחברות שלי לא מתקשרות איתי יותר במיילים. הכל היה הרבה יותר פשוט וקל. זה שאני לא אוהבת לדבר בטלפון. לפעמים נוחתת עלי המוזה ואני יכולה לנהל שיחות ארוכות ביותר. יש והיו ויהיו בחורים שאני יכולה (ונהנית) לדבר איתם לילות שלמים, אבל שיחות ה"מה העניינים" האלה, "מה עשית היום" ו"מה אכלת בצהריים" - אני פשוט לא סובלת אותן. במיוחד לא את החלק שבו אני צריכה לספר כלום ברוטב שום דבר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
