כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
יולי 2009
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
סיפור שמתחיל בפרולוג ונגמר ברטרוספקטיבה. היום ניסיתי, בעדינות גדולה עד אין קץ, לשאול איזה בוסית קטנה שאלה בנושא רגיש.
"בוסית קטנה" כי יש לי וותק כפול משלה במקום העבודה, וגם כי אני לא מעריכה אותה אישית או מקצועית. בוסית קטנה ככלום. "שאלתי" כי זו שאלה אלמנטרית ואני זקוקה מאוד לתשובה, ואין לי דרך אחרת לקבל אותה. "ברגישות אין קץ" כי היה ממש לא מזמן איזה בלאגן עם תביעה משפטית בנושא שהשאירה את כל העצבים של כל המעורבים בעניין חשופים, והיא מעורבת ישירות ואני מעורבת בעקיפין, וכל נגיעה שם מקפיצה אותה, אולי גם מכאיבה.
אז חיכיתי לסוף הישיבה. חיכיתי שכל הנוכחים יהיו עסוקים בדברים אחרים, כי לא רציתי להעמיד אותה במצב של אי נוחות מול כולם. קראתי לה להתקרב, כדי לא לשאול בקול רם. היא התיישבה לידי. שאלתי אותה בשקט. היא נדרכה, ואזאמרה שאין לה תשובה, שהיא צריכה לברר. אחרי תביעה משפטית כולם מאוד זהירים. זה היה בסדר מבחינתי. כאילו, זה לא בסדר שאין לה תשובה לשאלה כל כך אלמנטרית, אבל אני יכולה לחכות עם זה קצת. במיוחד לאור הנסיבות, ובכלל.
רציתי להגיד לה את זה, אבל לפני שהספקתי, מאחורי זנקה מתוחה ודרוכה אחת אחרת, מתולתלת, כמו ממארב. גם היא רצתה תשובה מהבוסית הקטנה על אותה שאלה, ומסתבר שהיא הקשיבה מהצד, והתכעסה נורא כששמעה שאין תשובה מוכנה. "מה פתאום לברר?! היא צעקה. "את אמורה לדעת! זה התפקיד שלך!!". והבוסית הקטנה התכדרה כמו קיפוד, נכנסה בבת אחת למקום של מגננה גדולה. כמה שניות אחר כך היא קמה. היא הזדקפה מקצות האצבעות עד קצות השיערות. הגוף שלה היה כולו סמור, והאוזניים שלה נמשכו אחורנית. ואז פתאום בבת אחת שתיהן התנפלו זו על זו בתוקפנות שלופת ציפורניים: ההיא אמרה משהו למתולתלת, והמתולתלת אמרה לה בחזרה, ואני התכווצתי בינהן על הכסא שלי והצטערתי שאין לי קונכיה. לא ככה. לא ככה. אוף. לא ככה! מלמלתי לעצמי בתוך המהומה. איך מכעיסים אותי אנשים חכמים שאין להם שמץ אינטליגנציה רגשית. מתולתלת סתומה.
אחר כך יצאתי משם. כולם התפזרו. הבוסית הלכה למשרד שלה, והמתולתלת נדבקה לי לתחת והוציאה קיטור. אני הזעתי. היא צודקת, המתולתלת. הכל במקום הזה מנוהל גרוע. הכל לא בסדר, אבל יש צורה להגיד דברים, במיוחד כשמדובר במעסיק שלך שחשוב לך לשמור עליו כרגע כי בינתיים עוד אין לך שום מקום אחר. ומה פתאום היא נדחפת לשיחה שלי?!
דפקתי אצל הבוסית בדלת. רציתי להכנס ולסגור אותה אחריי ולהשאיר את המתולתלת בחוץ, ולשפוך קצת מים. להגיד שבכלל לא התכוונתי לעורר את כל המהומה, שזה לא היה מארב למרות שככה זה נראה (במיוחד כשהמתולתלת לא עזבה אותי עד שיצאנו משם), שזה ממש לא הסגנון שלי. שאני יודעת שהנושא רגיש, שבאמת ניסיתי לשאול בדיסקרטיות ושאני מצטערת. אני לא באמת מצטערת, אבל חשוב לי לשמור על יחסים טובים.
המתולתלת לא עזבה אותי. רצתה להכנס איתי פנימה. הבוסית הייתה בשיחת טלפון ואז ברחה (הלכה מהר, עקפה, נכנסה למכונית, איננה). אני אנסה להגיד לה משהו כשאראה אותה מחר בצהריים, ואני מקווה שהמתולתלת לא תהיה בסביבה ושהיא תסכים להחליף איתי מילה. כמו שאני תופסת אותה, היא בטח מגדלת עכשיו שריון קשקשים נחשי, כזה שמעליו המילים מחליקות ומתחתיו מלחש הארס.
 ומעניין לעניין באותו עניין: אני כזאת. אני לא מסוגלת להתמודד עם תוקפנות אלימה. ברגע שיש סביבי שמץ של תוקפנות, אני מתכווצת. ממש. זו יכולה להיות תוקפנות מילולית או פיזית, אני פשוט לא מסוגלת להיות שם. אני גם לא מסוגלת ללכת משם. אני מתכנסת לתוך עצמי ומאטה, כמו דבר שמתקרב לחור שחור, נשאב ומאט לתוך עצמו. כשהייתי קטנה לא הייתי כזו. יכול להיות שזה התחיל מהפעם ההיא, שהעזתי ללכת מכות בחצר של בית ספר עם מלכת הכיתה. זה היה קרב מהסוג שכותבים עליו. מישהו צעק "יש מכות יש מכות" והחצר סביבנו התמלאה בילדים להוטים. אני לא זוכרת ממה זה התחיל, אבל אני זוכרת הייטב איך הייתי משוכנעת שאני מחסלת אותה בשניה. בכל זאת, הייתי ג'ודאיסטית (חגורה צהובה!). היא הייתה תוקפנית והיו לה היו שני אחים גדולים, מה שהכשיר אותה פי מליון למכות. בעוד שאני ניסיתי לתפוס את דש הטישירט שלה ולהוריד אותה ל ריתוק שבו התמקצעתי באותם ימים, היא תקעה בי כמה אגרופים, הפילה אותי לריצפה, האכילה אותי בחול, השאירה אותי בוכה והלכה עם שובל של ילדים מריעים אחריה. אין ספק שזו הטראומה הגדולה של ילדותי המאושרת. כאבתי מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה, ושנאתי אותה מאז ולעולם ועד עצם היום הזה. למעשה, אני חושבת שמאז אני אני פוחדת מתוקפנות עד שיתוק. אני יודעת שזה יכאב. זה כואב לי עוד לפני שזה מתחיל. זה משפיל ואני לא רוצה חלק בזה, משום צד. באינסטיקט החייתי הקיומי של פייגט אור פלייט (fight or flight), ברירת המחדל שלי היא לברוח. להתקפל, להתנצל, להשתדל. אלוהים, אני כזו נמושה-שוחרת-שלום.
| |
|