כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2003
האהבה הראשונה, זאת שהייתה לי.
אומרים שהאהבה הראשונה (ואני מתכוונת אהבה בוגרת ראשונה), מלווה אותנו לכל האהבות שיבואו אחריה. יש בה איזה גילוי ראשוני, חם ומתוק ומצמרר. פתאום כל הספרים שקראנו וכל הדמיונות שחלמנו קורמים עור וגידים. ופתאום אנחנו שם, בתוך הרומן הרומנטי. אני והוא. מחזיקים ידיים וזורחים, כאילו אנחנו המצאנו את האהבה.
אומרים שהאהבה הראשונה הזו, משהו ממנה מלווה אותנו לכל האהבות שבאות אחריה. אני לא יודעת אם זו הסיבה, אבל לי עוד לא באו אהבות גדולות אחריה. לא באמת.
אבל בואו נשאיר את אחר כך לאחר כך. בואו נתחיל בהתחלה.
נקרא לו אלון.
פגשתי אותו בטיול. הדרכנו קבוצות מקבילות, ובסוף המסלול של היום הראשון חיכינו יחד לאחרונים. ישבנו, הוא ואני על מדרון של גבעה. מסביבנו היה עשב ירוק וחרא של פרות וילדים מרגיזים. הסתכלתי עליו. כבר שנה אני עובדת בחברה הזאת, כמעט כל יום. אני דרג ב' (שזה קידום של ותק וכשרון שאומר הערכה והעלאה במשכורת), ומכירה את כל המדריכים והמדריכות ואנשי הצוות. אז איפה הוא התחבא עד עכשיו לעזאזל? אלון שומע מחשבות בלי שהן נאמרות ומחייך. אפריל 1999. גליל.
בערב, האכסניה קרובה לים. אוכלים בחדר אוכל, ואחר כך לילדים יש דיסקו, כמו בכל טיול שנתי. המדריכים יושבים בחוץ, על איזה ספסל של קק"ל ועושים ישיבת צוות קצרה. חושך, ואפשר להרגיש את הבאסים של הדיסקו מתוך האדמה. באוויר יש ריח של ים. מדברים על היום שהיה וסוגרים תוכניות למחר, מחליטים על זמנים ודגשים, מספרים קצת בדיחות, מרכלים קצת על המורות. אחר כך כולם הולכים ואני מתמתחת. אני עייפה.
פתאום הוא חוזר ומתיישב לידי. אני מחייכת. "רציתי שתבוא." "הרגשתי אז באתי". שתיקה.
"בואי לים".
אנחנו קמים וחוצים את הכביש והנה הים, שחור וחשוך ומטורף. אלון מתקרב אלי ומחבק אותי כמו שלא חיבקו אותי אפעם. חיבוק כזה חם וגדול וחזק. והוא לא מנסה שום דבר. פשוט עומד שם, עוטף אותי, מהדק אותי אליו, כאילו החיבוק הזה נמשך מאז ומעולם. והכל נדמה ברור ומוחלט ונכון. אלון כמו נתפר לפי המידות שלי, והראש שלי נח לו על הצוואר, ויש לו ריח מדהים של מלח ועור. יכולתי להרגיש את הלב שלו דופק.
אחר כך ישבנו, בוהים בגלים. אלון בישיבה מזרחית ואני נשענתי עליו. דיברנו. לחשנו. על מה? אני כבר לא זוכרת. אחר כך הייתה נשיקה.
למחרת המשיך הטיול. אלון נצמד לקבוצה שלו, ואני לשלי. מסלול שאני מכירה בעל פה. קבוצה מאתגרת. ילדים שלא מבינים בשביל מה הם פה. המומחיות שלי. בסוף היום הם נגשים אלי מחייכים.
באמא שלהם, חוץ מהעלייה של הסוף דווקא היה סבבה של טיול, וגם אני דווקא בסדר. ובחיית שאני אהיה אתם גם בשנה הבאה, כי כל המדריכים תמיד מספרים להם כל מני אגדות על עצים וכל מני אמייטים, ואני מספרת להם על סקס של חיות ורכילות על הרומן של גולדה עם משה דיין.
המורה מסתכלת עלי במבט של הערכה. היה מרתק, היא אומרת לי. עם הכיתה הזאת זה באמת כמעט בלתי אפשרי. את באמת משהו מיוחד.
ובעצירה בתחנת דלק בדרך הביתה כולם נפגשים. אני שותה קפה ואלון מלטף לי את הגב. אחר כך הוא מחליף כמה מילים עם מי שצריך והנה הוא איתי לשאר הנסיעה. "המדריכה, זה חבר שלך?" הילדים משמיעים קולות ומסמיקים, ואנחנו מחזיקים ידיים כמו בפרסומת לאגד.
"אני נוסע מחר למדבר," אלון לוחש לי. "יש מסיבת יומולדת. בואי איתי".
אני נשענת לו על הכתף מנומנמת. אני מכירה אותך יומיים ולילה, ילד, אבל אני אבוא.
<המשך, קצת עצוב, מחר>
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
