~

אני עייפה. לא נחתי דקה כל הסופשבוע עם העבודה המחורבנת הזאת, וכבר תיכף מחר, שיהיה בו אותו דבר בערך. נמאס לי לרדוף אחרי הזנב של עצמי. אני מספיקה הכל, אבל אני מותשת. מתחשק לי לעשות "שברו את הכלים ולא משחקים". להשאר בבית בלי לחשוב על שום עבודה ושום לימודים ושום מבחן, לישון עד מאוחר, לקום ביקיצה טבעית, לשבת קצת בגינה, לשתות את הקפה שלי לאט, כמו פעם, כששתיתי כדי להנות ולא כדי להתעורר.

מתחשק לי להבריז לעולם ושלא יהיה לי איכפת. תמיד איכפת לי מכולם יותר מדי, ולא מספיק אכפת לי מעצמי.

נמאס לי שעושים לי טעויות במשכורות, נמאס לי המרדף המטורף הזה אחרי עבודה בלתי אפשרית שאין לי זמן בשבילה. נמאס לי שאני לא ישנה מספיק. נמאס לי להיות הצל של עצמי. נמאס לי לחשב את החיים שלי לפי 20 שעות עירות ביום. נמאס לי שיש לי בחילה כי גם היום שכחתי לאכול. נמאס לי להרגיש שאני מזניחה את הכלבה. נמאס לי לא לדעת איך החיים שלי נראים בלי לוט של עייפות. נמאס לי שבמקום לעצור הכל ולשנות את זה, אני מסתחררת וטובעת במערבולות שאני בעצמי יוצרת.

נמאס לי לחלק את הזמן שלי מתוך שיקולים של דחיפות. נמאס לי לכבות שרפות ולהחנק מהעשן.

נמאס לי גם להשבר עכשיו. ואני לא רוצה את הבכי הזה כי אין לו סיבה. ואני בוכה אותו בכל זאת, כי מזמן, כל כך מזמן לא בכיתי ככה, על הרצפה, מתפרקת עד שהכתפיים נרפות, והלחיים רטובות ממש. (ואין כאן מי שירים אותי ויכסה אותי וילטף אותי לישון. וזה לא קשור אבל ברגעים כאלה, כשאני חלשה, נדמה לי שאני פורצת מכל הצלקות).

עיבוד של עבודה של Electro-dj