~

הרבה הרפתקאות ובינתיים אני לא כותבת. יכול להיות (כנראה) שאיזה זמן צריך לעבור כדי שהתמונות שמול העיניים יוכלו למצוא להן מילים. משהו חמקמק כמו הזמן שעובר בין האור לקול. הזמן הוא המרחק.

הזמינות האינטרנטית (הנטבוק איתי ויש קליטה אלחוטית בחינם) היא דבר נפלא שאפעם לא הרשתי לעצמי. הטיול הופך לחלק מהקיום, במקום לבריחה ממנו. אני קוראת מיילים בחדר חם ומלא באנשים מאירי פנים שמדברים בשפה אחרת. אני כבר מתרגלת אליה, מבינה כמה מילים, ובעיקר קוראת הייטב את שפת הגוף והבעות הפנים. אני מבינה. הם מבינים. אנחנו מדברים.

והדרכים, הו, הדרכים המופלאות. השבילים ועוצמות ההרים ותדהמת הענן הסמיך שעוטף אותך בטיפוס ומעוור לך את שדה הראייה, וקוצר הנשימה של הגבהים, ותשישות השרירים של העליות התלולות, והאושר הפשוט של ההצלחה, של הפסגה, של היעד. אה, כן, וגם הכפר והחמאם הלוהט שאחרי כל זה, והצ'אי החזק שאין לו תחתית... בקיצור - כיף ונעים וטוב.

היום בבוקר טיפסנו לכאן:

(כן, זו אני, והתיק הצהוב של פיצי הצהובה שמצלמת אותי, ומקלות ההליכה המופלאים בחסות נלוש המעולה שאיבזרה אותי כהוגן).

ועכשיו אני כאן, באיידר. זו תמונה מהפנסיון שלנו,  וזה הכפר הנעים ביותר שהיינו בו בינתיים:

הגענו אתמול מהטרק, והחלטנו להשאר גם מחר.

 יש פה אנרגיות טובות, ונדמה לי שאפשר להרגיש אותם גם מהתמונה.. אני מתמלאת בזה כמו מצבר, שיהיה לימים אחרים.

דרישת שלום מהקצ'קר,

לית.