כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2003
האהבה הראשונה, זו שהייתה לי - סוף דבר.
למחרת אלון ואני נוסעים ליומולדת במדבר, כמו שתי דמויות מאיזה סרט. השמש שוקעת לאט והשדות סביב קריית גת נצבעים באדום מטורף. אנחנו שטים בתוכם דרומה. אני נוהגת ביד שמאל, ואלון מלטף לי את יד ימין, דרך בית קמה ובאר שבע וצומת טללים ומשאבי שדה. החושך סמיך כשאנחנו מגיעים. יומולדת מדבר. חבורה של אנשים שאני לא מכירה סביב מדורה באמצע שום מקום, על קצה צוק מואר במיליון כוכבים. אלון מציג אותי בפניהם. הם אוהבים אותו, ומחייכים אלי בנימוס של חוסר עניין. אני נאחזת בו בחושך. ואחר כך אוכלים ויש גם עוגה ושירי יומולדת ובדיחות אישיות שאני לא מבינה. אחר כך מעשנים. אלון מושיט אלי את הסיגריה המעוכה. אני מוותרת. הוא מחייך. "תיכף ניסע, טוב?"
"טוב".
היה בו איזה קסם כזה, באלון. הוא שמע את המילים עוד לפני שאמרתי אותן. היה לנו מן קליק כזה מטורף, כאילו הכרנו שנים. והכל קרה כל כך מהר והיה כל כך נכון, וכל כך טבעי וכל כך קל.
אחר כך אלון נפרד מכולם, ואנחנו הולכים מחובקים למכונית.
"סבלת?", הוא לוחש אלי.
"קצת", עניתי לו.
"אני אפצה אותך", הוא קורץ אלי. "בואי ניסע".
אנחנו נוסעים. היד שלו מונחת לי על העורף, שולחת לי צמרמורות נעימות לאורך הגב. אמצע שום מקום. אולי אחת בלילה. אני עוצרת בצד.
"מה קרה?" אלון שואל.
"אתה", אני עונה ומתקרבת אליו.
"את בעצמך", הוא מתקרב אלי.
אתה בעצמך.
אני לא יודעת כמה זמן היינו שם, בחושך. אני יודעת רק שהיינו פראיים למדי. וכשמשהו נשבר, התפרצנו שנינו בצחוק כזה מטורף.
"תשתלט על עצמך", אמרתי לו.
הוא צחק. "בואי. נוסעים אלי לקיבוץ".
הוא לא היה קיבוצניק, אבל בדיוק התקבל לעבוד באחד הקיבוצים באזור. עוד לא היה לו שם חדר, אבל חבר שלו פינה לנו את המיטה הזוגית, וחזר לנמנם למרגלותינו על איזה מזרון. זה היה לילה הזוי. הידיים המטיילות מתחת לשמיכה, הנשימות המאופקות, המעקב אחרי השינה של הבחור על המזרון, והיחס המתהפך ביניהם. שישמע. שיסתכל. למי איכפת. לעזאזל, זה אפילו קצת ריגש אותנו.
בבוקר קמנו מקומטים. ישבנו על הדשא לפני החדר שלהם. אלון הוציא לאט את התיקים. "ארוחת בוקר?" שאלתי אותו. "בדרך", הוא ענה, מנשק אותי. "אני מכיר מקום נהדר".
עצרנו בסופר של צומת בית קמה. אלון בחר כמה גבינות, ובאגט טרי וקפה קר. אחר כך הוא הראה לי איזו דרך עפר. נסענו.
ומתחת לעץ בודד בשדות הירוקים, במקום שממנו לא רואים את הכביש, היינו לרגע בארץ אחרת, של רוך וליטוף וחיבה. רגע שלם, מזוכך, של אושר נקי.
ואחר כך נסענו הביתה. זוהרים. נפרדנו מתגעגעים. ולא תהיתי מי יתקשר למי, ולא דאגתי אם הכל אולי מהיר מדי, או קל מדי, או מטורף מדי בכלל. יומיים אחר כך הוא כבר בא לישון אצלי. מתענגים. מחייכים. בבוקר השמש ליטפה עור שזוף, והרוח הרעידה פעמונים בחלון ואתם גם את הלב.
זה נמשך ככה כמה שבועות. לא הרבה. אולי שלשה.
בוקר אחד התעוררנו. אלון הסתכל עלי.
"איך את כזו?" הוא הסתכל לי לתוך העיניים.
"איך?" שאלתי אותו. "כזו. רגועה. שלווה כזאת, יודעת בדיוק מה את רוצה".
"אתך?"
"כן".
"כי זה מרגיש לי נכון".
אלון שתק. אחר כך הוא התלבש ונסע לקיבוץ. אחר כך נגמר.
"זה הזמן, הוא לא נכון בשבילי", הוא אמר לי. שיחת טלפון בערב אחד של מאי.
"כל הדברים שקורים לי עכשיו בחיים. המעבר לקיבוץ, העבודה החדשה, הכל יותר מדי בבת אחת".
יכולתי לשמוע את הלב שלי ממריא לתקרה ונופל, מתרסק סביבי לאלפי רסיסים.
"אלון," אמרתי לו בקול שקט. "תעשה מה שטוב בשבילך. תעשה רק מה שעושה לך טוב." הוא שתק. שתיקה ארוכה ושורטת. ובתוכי צעקתי: כשמישהי אומרת לך לעשות מה שטוב בשבילך – היא טובה בשבילך, ילד!
אבל אלון היה כבר איננו. ואצלי כל הצבעים נדמו פתאום עמומים. בדיוק יצא אז השיר של דנה ברגר, "איך זה, ששבר את הלב שלך, את חושבת על זה ונוסעת. כמה שרצית לחבק אותו. את חושבת על זה ונוסעת. לכל הדברים יש סיבה, את יודעת. אז תסתכלי על עצמך במראה תשני צורה.
תשני צורה."
מזמזמת את השיר הזה, החלמתי ממנו לאט. ובאוקטובר באמת נסעתי. חזרתי באוקטובר שאחריו.
לא נפגשנו מאז. חברה משותפת אמרה לי פעם שהם דיברו על הטיול ההוא שלנו, ושאלון ביקש להחליף נושא. "למה?" היא שאלה אותו. "כי הוא מזכיר לי את ליתוס." הוא ענה. ושתק.
ובכל פעם כשאני עוברת ליד השדות של בית קמה, או בכביש שמוביל לקיבוץ ההוא, אני לא חושבת עליו בכלל. מה פתאום.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
