~

 

לפצפונת עוד אין שם. זה כדי לא להקשר, אבל אני (כמובן) נקשרת. זה לא אומר שהיא תשאר. אני לא יכולה. אבל בינתיים, בינתיים היא נצמדת לגוף ומתכדרת בפינת הלב. אני אוהבת אותה ואוהבת הכי את הגורה, שהיא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים, בחיי. כל כולה טוב לב ורוך, באריזת ענק. היא מאמצת את הפיצפונת בליקוקים אין סוף, ושומרת עליה בחירוף נפש מפני הכלבים האחרים (תזכורת: אני אצל ההורים שומרת על הכלב שלהם, וגם הכלבה של נלו"ש בקרה פה היום, בקיצור - שמחה וששון על ארבע, שמונה, שתיים עשרה, שש עשרה רגליים).

 

בינתיים, הטריקולורית כבר אוכלת לבד ויפה (אני מעריכה שהיא בת ארבעה שבועות אולי), מוצאת בעצמה את דרכה לארגז החול, ובאינסטינקטים שמשאירים אותי המומה יודעת לנקות את עצמה בלשון ורדרדה ומתנפלת על אויבים דימיוניים או לא דמיוניים. על הקורדינציה עוד צריך לעבוד. מתוקה. היא מיועדת למסירה וכל זה, אז תתחילו לחשוב עלינו ועליכם.

 

חכו שתראו את הוידאו.

 

 

חוצמזה התחלתי לחבב את הטיולים עם הכלבים בעיר. אצלי ביישוב, הטיולים שקטים ובודדים מאוד. אין כמעט אנשים, ואם יש, הם בד"כ עוברים למדרכה הנגדית. כאן בעיר לעומת זאת, אני חולפת על פני עשרות בעלי כלבים, ילדים בחופש, זקנים על ספסלים. צמד הענקים שלי מעורר עניין גדול והטיולים מובילים לשיחות נעימות  עם אנשים זרים. נוט טו סלף.

 

אל דאגה. מחר בבוקר ינקו לי את העיניים עם צמר גפן רטוב.

 

 

זה וגם:

 

- בדיקת הדם אכן מעט משופרת. יופי.

- יש חצי התפתחויות לגבי העבודה, אבל הכל עוד פתוח וכמיטב מסורת המנחוס אני לא מספרת כלום עד שמשהו יהיה ברור וסגור.