~

נועה ילדה שהיא רקע. יש לה גוף, אבל הוא דהוי, כמעט שקוף.

כשנועה עומדת ליד אוהד ומיכל וליאור היא תמיד איכשהו מאחור, גם אם היא במרכז וכולם עומדים מסביבה, מקשיבים. נועה ברקע גם כשהידים שלה נוגעות בידיים אחרות, וגם כשהיא שרה (מי ימלל בשני קולות עם עצמה), או שורקת חזק, או מדלגת על האדמה. נועה תמיד ברקע.

ניסיתי לחשוב ונדמה לי שככה זה היה תמיד. זה לא מפריע וגם לא מכביד. להפך: כולם אוהבים אותה כי יש לה תמיד סיפורים ושירים, ויש לה מגע מרגיע, מרחף ונעים. (אם תשאלו את כולם הם יגידו שנועה היא יופי של חברה, והכי חשוב: היא אף-פעם (אף-פעם!) לא מסתירה).

אה, כן. ויש גם סוד: לפעמים, כשמסתכלים דרכה ומתרכזים מאוד, אפשר למצוא דברים שהלכו לאיבוד. עודד מצא את הכדור הירוק שלו בדשא על רקע נועה שסיפרה בדיחה, ומיכל, מיכל מצאה את החלום שהיא חלמה אתמול בלילה ולגמרי שכחה.

נועה לא עושה את זה בכוונה. היא גם לא יודעת איך זה מצליח לכולם. כשהיא בעצמה מסתכלת על עצמה היא רואה כלום חיוור, וכמה שהיא לא מתאמצת היא לא מצליחה למצוא שם משהו אחר, שיש לו קווים חדים וצבעים חזקים וברורים. לפעמים נועה רוצה שיראו אותה, ולא דרכה את כל הדברים האחרים, (אבל רק לפעמים).