~

 

אוקטובר נגמר לו ועוד לא מצאתי עבודה. זאת אומרת, שלחתי עשרות קורות חיים, הייתי בכמה ראיונות, אפילו ניהלתי חצי מו"מ על שכר, אבל לא הסכמתי לרדת כל כך נמוך בשביל משהו מהסוג שהציעו לי וויתרתי בראש מורם. אני לא לגמרי יודעת מה אני מחפשת, אבל יש דברים שכשאני רואה אותם אני יודעת שהם יכולים להתאים לי בדיוק. על הכביש שנמתח בין מטרופולין "מה יהיה?!" למושב "אני מעולה, יהיה טוב, צריך סבלנות" אני נוסעת הלוך חזור במאה ארבעים קמ"ש. זה מסוכן לנסוע ככה, הכביש הזה צר ויש המון בורות ליפול בהם. גם הנהגת תשושה. 

 

בפגישה שלנו ביקשתי מהמתולתלת לעזוב עכשיו את כל הדברים האחרים וללחוץ לי על הברקסים של הנסיעה הזו. "אני לא מתחמקת מהעניין ההוא", אמרתי לה, "אבל הוא פשוט לא מעניין אותי עכשיו". קצת התאכזבתי כשהבנתי שהיא לא מצליחה לעזור לי ליישר את סמני השאלה, אבל האמת היא שהיא נתנה לי קצת פרספקטיבה וגם זה משהו. יומיים אחר כך מישהי שכבר לגמרי התייאשתי מהטלפונים השבורים איתה הזמינה ממני עבודה פרילאנס ביותר מארבעתאלפים שקל לחודש נובמבר וקצת נרגעתי. קל יותר להתנהל כשיודעים שמשהו גם יכנס בסוף החודש, וחוצמזה זה טוב שיש משהו אחר להתעסק בו חוץ מקורות חיים ומודעות דרושים. עכשיו אני צריכה ללמוד הרבה דברים חדשים ווליצור קשרי-עבודה עם כל מני טיפוסים מורכבים והשלב הזה תמיד זה ממלא אותי בהתרגשות ואנרגיה.

 

אמא שלי מנסה מאוד להתעניין ולעזור בחיפוש העבודה. היא מכירה כל מני אנשים בכל מני מקומות שיכולים להיות רלוונטים, אבל משום מה הדאגה שלה מעוררת בי כלבי שמירה, דוברמנים רזים ועצבניים. אני קושרת אותם בשרשראות ברזל בכניסה לתוכי ומדברת איתה מעל הנביחות שלהם, אבל לא תמיד אני מצליחה לשמוע ככה מה שהיא אומרת. אני יודעת שהיא מרגישה את המצב הזה שלי. הייתי צריכה לתפוס את הדוברמנים מהקולר ולתת לה להכנס לכוס קפה של קרבה וקרביים ולתת לה לעזור, אבל כלבי השמירה שלי חזקים וכועסים. על מה הם כועסים.