בבוקר הרגשתי מעוכה, אבל אני תמיד מעוכה בבוקר. אני לא בנאדם של בוקר, ובמיוחד לא בבוקר של יום חמישי. בסוף הצלחתי איכשהו להזדחל מהמיטה ולקום ולהגיע בזמן למרכז. חיכה לי יום ארוך, שתי הדרכות ברצף. קודם קבוצה של ילדים ואחר כך קבוצה של קיבוצניקים מהצפון. אחרי שהכנתי את כל מה שהיה צריך להכין ישבתי בחדר מדריכים וניסיתי להבין מה קורה איתי, אבל לא ממש ידעתי. אחר כך הגיעו הילדים והעייפות נעלמה. בהפסקה בין הקבוצות הרגשתי חלשה נורא. היה לי כאב בטן נוראי. חשבתי שזה בגלל שלא אכלתי, אבל אחרי שאכלתי קלמנטינה ואנרג'י התחליה לי בחילה נוראית. הרגשתי שאם אני לא שמה את הראש איפהשהו אני לא מחזיקה מעמד, אז מצאתי איזו פינה ונרדמתי, עד שמישהו העיר אותי להגיד שהקיבוצניקים הגיעו. באמצע הסיור, בעוד הם מטפסים חזרה לאוטובוס בדרך ליעד הבא, רצתי אל מאחורי האטובוס והקאתי. פעמיים. אחר כך שתיתי וקינחתי את האף והשתדלתי לחייך ולהראות "עניינים כרגיל", אבל הרגשתי גרוע. כשהגעתי הבייתה התרסקתי על המיטה. היה לי חום, צמרמורות וכאב ראש נוראי, לא אכלתי או שתיתיי מאז הקלמנטינה, וידעתי שאני מיובשת, אבל לא הצלחתי לקום כדי לנסות לשתות. התקשרתי להורים שלי, לבקש שמישהו יבוא, ונרדמתי שוב. כשאבא שלי הגיע, הסתבר שגם יש לי חום, אז התקשרתי לראומטולוגית. בגלל כל שפעת החזירים הזאת, היא בקשה שאצור איתה קשר מיד במקרה שעולה לי החום. היא אמרה לי לקחת תמיפלו אחד ולנסוע מיד לאיכילוב, למיון.
בשבוע הבא הייתי אמורה להתחסן, קבוצת סיכון שכמותי.
בקבלה של המיון ציידו אותי במסכה ושלחו אותי למיון מהיר, שזה כמו דואר מהיר רק הרבה יותר איטי ועם מסכות. מדדו לי חום ולחץ דם וכל זה. לקחו לי דם ושלחו אותי לצילום חזה. כולם סביבי היו חשודים כחולים, ואני ניסיתי לשבת רחוק מהם. לא נראה לי שיש לי שפעת. אולי וירוס של בטן. אני לא מצוננת ורק קצת משתעלת. בינתיים גם החום שלי ירד. הרופאים אמרו שיכול להיות, אבל אי אפשר לדעת עד שבודקים, ובגלל מצבי העדין צריך להיות זהירים. בסופו של דבר לקחו ממני משטח, ובנתיים נתנו לי אינפוזיה עם נוזלים קרירים ופרמין ששפרו את הרגשתי מאוד.
חדר מיון הוא מקום נוראי. אתה יושב שם, מרגיש מחורבן בעצמך, ומסביבך אנשים בוכים וצועקים. אישה אחת הייתה בכזו הסטרייה בגלל אמא שלה, שקראו למישהו מהבטחון שיוציא אותה משם. קשה לי להבין למה מישהו ירצה לעבוד בחדר מיון. זו עבודה כל כך קשה, רגשית, לא הייתי יכולה לעמוד בזה. אחר כך הייתה צרחה נוראית. צרחה מסוג שלא שמעתי אפעם, ואני לא חושבת שאני אשכח לעולם. צרחה של אימה שהרעידה את כל המסדרון. זה היה מאוד קרוב למקום שבו חיכיתי. אחר כך המשיכו צרחות וצעקות הוא לא נושם הוא לא נושם תעזרו לו תעזרו לו ובכי נוראי. חדר המיון כולו קפא. כולם קמו לראות מה קורה. אני התיישבתי. הייתה לי צמרמורת והרגשתי שאם אני לא יושבת אני מתעלפת. אחר כך האח חזר ואמר שמישהו נפטר.
בחדר שלי, כלומר, חדר הבידוד, הייתה אחת מבוגרת עם שפעת חזירים ודלקת ריאות שלא הפסיקה להשתעל, ועוד אחד עם שפעת ופריחה על כל הגוף שחיכה שיעבירו אותו לאשפוז, ואחת דרום אפריקאית שהייתה כל כך חולה שהיא בקושי הצליחה לעמוד. הלכתי לדבר עם האחות, ביקשתי ממנה רשות לשבת עם האינפוזיה שלי במסדרון, ולא ליד כל אלה. אם אין לי שפעת, ממש לא כדאי שאהיה בחדר בידוד עם כל החולים האלה כשמערכת החיסון שלי כל כך עלובה. האחות הייתה אחלה. היא הסכימה, בתנאי שלא אוריד את המסכה. קצת אחרי חצות שחררו אותי להתבודד בבית, כלומר, אצל ההורים שלי.
כשהגענו, צנחתי אל המיטה וישנתי שינה עמוקה ומעולפת. היום אני כבר מרגישה קצת יותר טוב. ירד לי החום ואפילו אכלתי מרק בלי להקיא. מחר או מחרתיים יהיו התוצאות של המשטח. אני בחזקת חשודה בשפעת חזירים ואסור לי לצאת מהבית עד שיגיעו התשובות, מחר או מחרתיים. אני יודעת שיהיה בסדר. כל ההיסטריה הזו סביבי מרגישה לגמרי מנותקת ממה שאני מרגישה. יש בזה משהו קצת מלחיץ, אבל אני יודעת שיהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
