~

סבתא שלי יושבת שקטה, מכונסת בעצמה בתוך המולת הדלקת הנרות. אני נגשת אליה בשקט. "נו, אז מה את אומרת, סבתא?" אני שואלת אותה. היא מסתכלת עלי ברצינות ואומרת: "זה נחמד, אבל זה לא כמו בשנה שעברה". המבט שלה נתלה בעיניים שלי ולא עוזב.

"מה היה בשנה שעברה שחסר עכשיו?" אני שואלת אותה.

"הנכדים", היא אומרת לי, והיא צודקת. בני הדודים שלי באוניברסיטה בב"ש ואחותי האחת במושב והשנייה בצבא.

רק אני כאן.

"זה נכון", אני אומרת לה, "הם חסרים גם לי", ואני רוכנת לידה ומחבקת את המותניים שלה חזק בשתי הידיים.

היא כל כך קטנה, סבתא שלי, כל כך שבירה.

"ויש עוד משהו", היא לוחשת אלי. בעיניים הכחולות שלה משתקפים הנרות. "מה עוד סבתא?"

ובמילים המדוייקות שבהן הייתי כותבת אותה היא אומרת לי "אני. גם אני חסרה".

מכתב לאישכברלאשלי.

סידרתי את הקניות במקרר ומצאתי את הפקעות שהבאת לי באוקטובר, ופתאום חשבתי שאני קצת כמוהן, תרמופריודיסטית*.

מעורפל בעננת האושר שלך, ודאי לא העלאת על דעתך עד כמה היה השבוע האחרון מכת הקור שלי.

אבל היום הבטתי בפקעות הללו והחלטתי שהקור האיום הזה מוכרח לעשות לי טוב. כמו הפקעות שלך, אני צריכה אותו בשביל לפרוח שוב.

אם עוד לא אמרתי לך: מגיע לך שיהיה לך ככה טוב. אני שמחה בשבילך עליה.

בעיני זה אירוטי. rex butcher

*תרמופריודיזם.

נ.ב. אחד

(אני לא יודעת למה כל הנקודות קפצו ימינה. אני גם לא מצליחה לתקן את זה בכלל וזה מכעיס אותי. אם מישהו יודע הוא מוזמן  לעזור. תודה. שלום)

נ.ב. שני

לא נעלם מעיני הדיון בין אורליך לשימייל אודות אכזבתם מהספר "ארבעה בתים וגעגוע". אני מתנערת מהאשמות השווא שלהם כמו כלבה רטובה בצהרי יום גשם ומשפריצה אותה לכל הכיוונים. נדמה לי שמי שנרטב הוא בעיקר אתם, יקירי המאוכזבים. השמרו לכם מן השפעת.