אחרי שנגמר לי הכעס, מצאתי את עצמי חושבת עליו. חושבת עליו, ושואפת שאיפות עמוקות ללב החרוך שלי. שידלק שם משהו. גחל אחרון. שלא יהיה פה קר כל כך בלילה. וחשבתי שזה לא הגיוני. שמוכרחה הייתה להיות איזו אי הבנה. שאולי לא הבנתי נכון. גלגלתי את השיחה ההיא בראש עשרות פעמים. עברתי על כל ההודעות שהוא שלח ואני שלחתי. זה לא מתאים לו. אני לא באמת יודעת, אבל זה לא מתאים למי שהוא בעיני רוחי. וכל הזמן שניסיתי לפתור את "תעלומת החרא" הזכרתי לעצמי את זכותי לכעוס ואת דרכי הצודקת, ושיננתי הוא חרא, דביל, מפגר, וסיפרתי עליו, וקיטרתי לחברות בקול רם ולעצמי בשקט.
בקיצור - הייתי כועסת. וזה חשוב להגיד כי אני לא באמת יודעת להיות כועסת. אני לא אוהבת להיות במקום הזה, ולכן אני נמנעת. מפייסת. מוותרת. מבליגה. פתאום המקום שפתחתי לכעס להיות, מסעיר אותי לגמרי. נהייתה בי סערה שבתוכה השתולל הקצה הפרום של הסיפור הזה, מצליף לכל עבר, שורט אותי מבפנים. הרגשתי שאני מוכרחה לקשור את הקצה. להבין מה לעזאזל עבר עליו. לדעת שהוא מבין על מה אני כועסת. לראות איך הוא מגיב לזה.להבין אם הוא באמת חרא, או לא. למחוק את סימן השאלה המתפתל סביבנו ולהשאיר ממנו נקודה.
שיחה עם הפסיכולוגית. שיחה עם עצמי. כתיבה לעצמי. סירופ נגד שיעול. מקלחת חמה. תנור. אור. חושך. חדר. סלון. כל התגובות בפוסט הקודם.. זה קשה לי נורא לפתוח את זה, ולמרות זאת אני יודעת שאני מוכרחה לדבר איתו. לא כדי לסלוח לו, אלא כדי לנקות מתוכי את הכעס. להחזיר אותו לבעליו החוקיים, למי שיצר בי אותו.השיחה הזו היא לא בשבילו, אלא בשבילי. שאני אוכל להצליח לקחת נשימה עמוקה בלי להחנק מעשן הגחלים הגוועות שנשארו בתוכי.
בסוף התקשרתי. אמרתי לו, תקשיב, אני ממש נעלבתי. קבענו להפגש ואני ביטלתי משהו אחר וישבתי בבית וחיכיתי שתתקשר אלי. בחיים לא הבריזו לי ככה.
הוא אמר משהו על זה שהוא לא הבריז. שמבחינתו כשאומרים "ניפגש בשבת" זה טנטיבי. לא סגור עד שלא מדברים באותו יום. ואת לא התקשרת! אני שלחתי הודעה. אני לא קיבלתי אותה. ככה הוא עם כולם, ובחיים אף אחד לא אמר לו שהוא מבריז או נפגע. אמרתי לו, תקשיב, איתי לא מתנהלים ככה. אין לי בעיה אם משהו לא מסתדר ואתה רוצה לבטל. תבטל, אבל תודיע. הוא אמר שהוא לא יודע מה להגיד. אני אמרתי אולי זו הייתה אי הבנה. הוא אמר זו הייתה אי הבנה. אני ממש לא מבריז וגם מאוד משתדל לא לאחר כשקובעים. אני בחור טוב. את תמיד ככה קשה? אני ממש לא קשה, אמרתי לו. אבל זה דבר שלא עושים אותו. אני נפגעתי ממך, ומי שנפגע מותר לו לכעוס. הוא שתק.
ואז בדרכו המקסימה הוא אמר משהו שהצחיק אותי קצת, ואמר שהוא חשב עלי הרבה, ומתי נפגש. ואמרתי לו, אני חולה. את עדיין את חולה?- לא עדיין. שוב. בוא נחכה שאחלים. אמר לי, בסדר, אבל דווקא יכול מעניין לפגוש אותך מסטולית מסירופ שיעול. אמרתי לו: תראה מה זה, עוד לא יצאנו וכבר אתה מתקמצן עלי. צחקנו. אמר לי, שמח שהבהרנו את הסיפור הזה. אמרתי: כן. גם אני.
ובאמת אני שמחה. וקלה.
מה שקודם סער וניטח ושרט אותי עכשיו מונח רך בתוכי. אני באמת רוצה להאמין שהיה איזה חוסר התאם בין מה שאני קראתי לו "קבענו" לבין מה שהוא התכוון.
אולי זה נאיבי. אולי הוא חתיכת חרא שרמנטי, ועוד מחכה לי באמתחתו אכזבה שנייה. אולי. אבל הלילה לא.
הסירופ נגד שיעול מעלף אותי. אני מקווה שיצא פה טקסט קוהרנטי, איכשהו.
לילה טוב,
שועל ללא חום.
נ.ב.
לא עניתי לתגובות שלכם. זה לא בגלל שלא קראתי. קראתי אותן אחת אחת ואת כולן ברצף ואחר כך את של א' בנפרד, ועוד אגיב שם מחר לחודהתער על מה שהוא אמר. תודה על זה. תדעו, שיש להן (להודעות) ולכם (הכותבים) מקום משמעותי מאוד בחיים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
