| |
~
|
כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
זכרונות מעונת השאלות המפגרות.
בשבוע השני עוד מותר לי להיות מפגרת. כל איזה זמן אני מתלבטת מה עדיף: לשאול שאלה טפשית או לעשות משהו טיפשי. אני נוטה להעדיף לשאול, במיוחד בתקופה הזו, שבה הפיגור הוא לגיטימי כי אני עוד חדשה. מצד שני רגע אחרי שעונים לי איזו תשובה אלמנטרית אני מרגישה ממש מפגרת, וקצת מתחרטת ששאלתי בכלל. מצד הראשון, אני יודעת שאם אני עושה טעות אני יכולה לדפוק עבודה של חצי יום, וחבל לי על חצי יום. מתי נגמרים ימי החסד של השאלות המפגרות? אני מקווה שהן יגמרו לא לפני שאצליח להיות יותר מרוכזת בעבודה עצמה ופחות בלחפש דברים או להבין את ההיררכיה הפלואידית והפוליטיקה הסוציולוגית של הסטארטפ. (הממ. עם הקוראים הסליחה).
במקביל לרשות שאני נותנת לעצמי בתחום השאלות המפגרות, הוספתי לעצמי שתי חובות. חובה אחת היא להגיע בזמן ולהשאר כמה שצריך, מה שהופך את הימים שלי לארוכים מאוד, ובעיקר מוקדמים מאוד. פתאום אני צריכה להתרגל לקום ולהתחיל לתפקד הרבה לפני שבדרך כלל, וזה קשה לי נורא. אולי זה מסביר באופן חלקי את השאלות המפגרות שלי, אבל רק לעצמי. וכמה שאני מותשת לקראת סוף היום!! אני לא מצליחה להבין איך לאנשים שעובדים במשרה מלאה יש עוד כוח לצאת לבלות אחרי העבודה. איך אני אכיר ככה בחור?! חברה אמרה לי שהעייפות הזו תעבור אחרי תקופה של הסתגלות. כמה זמן זה הסתגלות? אני מקווה שבקרוב.
החובה השניה ששמתי לעצמי היא לעשות בעבודה משהו חיובי בכל יום. האפשרויות מגוונות, ואני עוברת דרכן לאיטי. המטרה היא שבסופו של יום, כשמישהו יכול להגיד לעצמו, "זותי, אני מקווה שלא עשינו טעות כשלקחנו אותה", לא יוכל אלא להזכר מיד במאמר המעולה שמצאתי (אחרי שחיפשתי כל הלילה, כן?), או בתוויות המודפסות שהכנתי לחומרים, או בבטטה שהעמדתי בצנצנת במטבח המשותף, או בחנוכיה המגנטית, או במשהו אחר שגרם לכולם לחייך.
כמובן שהצורך הזה להוכיח את עצמי בא מחוסר הבטחון שאני מרגישה במקום החדש שלי. זה סימן שטוב לי, ושאיכפת לי. זה נראה לי טבעי בעונת השאלות המפגרות, שבה אני צריכה למצוא את מקומי, לפרוש את נוצותיי ולעשות קצת רושם. אחר כך יבוא החורף ובו ארגיש מוכנה להתחיל לקנן. נראה לי שהשולחן השמאלי, זה שליד החלון, יוכל להתאים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
