כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2010
הרהורים, נעלי ריצה ואוטוסוגסטיה.
כתבתי כתבתי כתבתי והכל נמחק. איזה שיט. שיט שהוא דיסוננס גמור למילים שכתבתי, על כמה טוב בעבודה החדשה, כי האנשים אחלה אחד אחד, וכי מצאתי את מקומי, שנדמה שחיכה לי, מתאים בדיוק למידותיי. כי כיף עם תלוש משכורת של סטארטאפ, כי כיף עם הבטחון הכלכלי. כי בשיחה בלתי צפויה בדלתיים סגורות ("כנסי אלי כשתסיימי, אני רוצה לדבר איתך") אמר לי הבוס: את נותנת לנו בדיוק מה שרצינו לקבל. המשיכי כך.
ליד העבודה יש חדר כושר, ואני מתכוונת להרשם ולחזור לרוץ, כי שלוש שנים של פעמיים בשבוע פילאטיס אמנם הפכו אותי (ועודם) לגמישה מאוד וחזקה, אבל סיבולת הלב-ריאה שלי שואף לאפס. אני לא יודעת אם הריצה תהיה טובה לי (פיזית), אבל כבר יש לי תוכנית אימונים מאוד מאוד הדרגתית, ואני אקח הכל מאוד בזהירות. אם למדתי משהו במהלך השנה המחורבנת שזה עתה הגיעה אל קיצה, זה להקשיב לגוף שלי וללכת איתו. האמת היא שלהקשיב תמיד הקשבתי, אבל בשנתיים האחרונות (בהן פתאום התדרדרה לי הבריאות), הרבה דברים שקרו עוררו בי בעיקר התנגדויות. ההתנגדויות יצרו התנגשויות, וכשאת מתנגשת בגוף שלך בכל הכוח, דברים לא משתפרים. את נשארת עם גוף מרוסק ונפש מרוסקת ואפיסת כוחות.והשנה, עם הרבה עזרה, למדתי איך להתנהל בתוך המציאות שהגוף מכתיב. עכשיו (נדמה לי ש) אני כבר יודעת לא רק לשמוע אותו, אלא גם לקבל את המצב שהוא מכתיב ולהתקדם איתו. לא סביבו ולא דרכו. זו התקדמות ענקית.
אז קניתי נעלי ריצה מעולות, ונגן קטן וקל, ומצאתי תוכנית אימונים מוקלטת לשים באוזניים. וויש מי לאק. couch25k , here i come. שמונה שבועות, ממחר.
היה עוד דבר משמעותי החודש. שמתי לב שלמשל בחיפושי העבודה שלי, שהיו קצת מפחידים (כי לא מצאתי, וכי לא ידעתי מה
אני מחפשת), לא דאגתי. היה ברור לי שבסוף אמצא. זה אולי ייקח זמן, אמרתי
לעצמי, אבל אני מוכשרת, ובסופו של דבר אמצא את מקומי. גם בתזה, וגם בעבודה
שלי עכשיו, במחקר, יש המון המון המון ניסויים שלא מצליחים, ובכל
זאת אני מתעקשת ואני סבלנית, כי ברור לי שבסופו של דבר אני אפצח את המנגנון, או אגלה את
הבעיתיות של הפרוטוקול, ואעשה את הצעד קדימה. אני בטוחה בעצמי. אני לא
מתייאשת בקלות ויש לי המון סבלנות.
רק עם בני זוג פוטנציאליים, איכשהו זה הפוך. לא יודעת למה, אבל אני משוכנעת שזה לא יצליח. לא לגבי מישהו ספציפי, אלא באופן כללי, בחיים. האפשרות שלא, שלעולם לא תהיה לי זוגיות ארוכה ויציבה, היא אפשרות שקיימת בעיני. זה כאילו שכל הקשרים שלא המריאו לי יושבים לי על הזנב כמו משקולת, מושכים אותי למטה. איך אפשר ככה שלא להתייאש? איך אפשר ככה להמריא? אני צריכה להתנער מהם, ממי שהיו ולא התאימו, כמו כלבה אחרי טיול בגשם. להתחיל מהראש (כבר התחלתי), ולהמשיך משם להתנער עד קצה הזנב. להאמין (מה להאמין, לדעת, לדעת בלי שום צל של ספק) שיש בעולם הזה מישהו. הוא קיים. וזה רק עניין של זמן וחיפושים עד שהוא יימצא, אבל הוא יימצא, מוכרח שהוא יימצא, ולא יכול להיות אחרת.האפשרות שהוא לא יימצא מבוטלת. ככה זה וזהו זה. צריך זמן, וצריך להכיר עוד ועוד ועוד ועוד אנשים, ולגדל מחושים. אולי זה יקח כמה שבועות, או חודשים, או שנים, אבל בסוף ניפגש.
כמו השבלולים שבחצר, ינואר מתאים גם לי כדי לצאת מהקונכייה ולגדל מחושים. מו פטי שו אמר לי איזה ערב, "תפסיקי כבר להרקב בבית", ואני הבנתי שהוא צודק. אני זקוקה ליותר אינטראקציות אנושיות איטיות. איפה אני יכולה להכיר (להכיר! לא לבהות דרך עשן סגריות ב) אנשים חדשים? אז קודם כל נרשמתי לאיזה קורס (סודי בינתיים) שאולי יהיו בו אנשים נחמדים (נדע בשבוע הבא), ואני מחפשת דרכים נוספות להרחבת המעגל החברתי שלי, שהוא איכותי ביותר אך נשי למדי ומצומצם. רעיונות יתקבלו בברכה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
