כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2010
היה לנו שבוע מופלא שהסתיים ב- אני לא יודעת מה.
בלינו יחד. יצאנו עם זוג חברים שלו. הם היו חמודים לאללה, ולמרות שהייתי לחוצה בטירוף, זה היה ערב מוצלח ונעים,
והם אמרו לו שעשיתי עליהם רושם של אינטלגנטית ומצחיקה וזה שימח אותי מאוד.
בהמשך השבוע הוא סיים איזה דבר משמעותי בעבודה, ובאותו ערב בישל לי ארוחה מדהימה מדהימה. אני מצדי הבאתי לו חבילת שוקולדים מסוג שהוא אוהב (ניחשתי וקלעתי בול!) ונתתי לו גם כרטיס שכתבתי בו משהו כמו "לכבוד סיום ה.... ולכבוד התחלות חדשות". הוא שמח מאוד מאוד. אחר כך היה לנו לילה מדהים. הוא לומד אותי במהירות מפתיעה. הוא מקשיב וערני לכל תנועה הכי קטנה שלי, ו... בקיצור, אנחנו משתפרים מפעם לפעם, וזה תענוג.
אחר כך חברים שלי שלא ראיתי הרבה זמן הגיעו מהצפון, ואני הצעתי לו להצטרף אלינו, והייתי נורא בלחץ, אני לא יודעת למה. בעיקר פחדתי שהם יהיו ציניים. החברים שלי יודעים להיות ציניים לאללה, וכשמישהו מבחוץ נקלע לזה, זה יכול להיות לא נעים. ביקשתי מהם להיות נחמדים. אמרתי להם, תתנהגו יפה. אני מאוהבת.
ואז הוא לא הגיע. כשהתקשרתי לשאול איפה הוא, הוא אמר שהוא מתנצל נורא, ושהוא בדרך, ושאחכה לו. הודעתי להם וחיכיתי. הוא איחר בשעה שלמה, ואני חיכיתי לו בבית ויצאתי מהכלים. הייתי עצבנית ונורא רציתי שיהיה לו תירוץ מעולה, שלא ינפץ אותי.
הוא הגיע כמעט בוכה. סבתא שלו שברה את האגן והוא נסע עם ההורים והם נתקעו שם והוא לא יכל להאיץ בהם לחזור. היית צריך להודיע, אמרתי לו. יכולנו לבטל. מותר לאחר, מותר גם לבטל, אבל היית צריך להודיע. אני מצטער מצטער מצטער הוא אמר שוב ושוב ושוב. אני סולחת, אמרתי לו, אבל אל תעשה את זה שוב. אני סולחת.
ואז נסענו לפגוש אותם, והם היו ציניים קצת, אבל בעיקר לא השאירו לנו מקום. כלומר, התנהלו בינהם (לא התראנו הרבה זמן, היה הרבה מה להשלים), ושנינו מצאנו את עצמינו קהל. הם לא ניסו להכיר אותו. הוא כמעט לא הוציא מילה. גם אני. גם האוכל במקום שהיינו בו היה מחורבן.
אחר כך חזרנו הבייתה, והוא שוב התחיל להתנצל, ושוב אמרתי לו שסלחתי, והוא אמר שהוא יפצה אותי, ואני אמרתי שהוא לא צריך, ושכבנו, והיה לי מעולה אבל הרגשתי שהוא מפצה, יוצר את העונג אבל לא לוקח בו חלק. אבל הוא אמר שטוב לו ואחר כך הציע לי חברות באופן רשמי ומשעשע. הסכמתי, ולרגע הרגשתי הקלה, אבל אז הוא אמר שהוא לא נשאר לישון, ונשארתי לבד עם המון סימני שאלה.
וכל השדים מתעוררים, ואני מותשת ומודאגת ועצובה ועצבנית. אחרי שהוא הלך ישנתי איזה 12 שעות וקמתי עם כאב ראש מטורף, ואיכס, וכל מה שרציתי לעשות היה לרוץ, שזה דיי מדהים. ככל הנראה, התמכרתי לריצה הזאת, ואולי הגוף שלי הפנים את הקשר בין שיפור ההרגשה והריצה. זה מנתק אותי ומנקה לי את הראש ומרגיע. ורצתי, ובאמת חזרתי קצת מאוששת, אבל אז הייתה לנו שיחת טלפון כזו מעפנה, שעסקה בעיקר בזה שהוא לחוץ מהלימודים שלו, והחוויה שלי ישר לקחה אותי לשיחת ברייקאפ, (..."פשוט אין לי זמן בשבילך בחיים שלי כרגע"), למרות שכנראה זו לא הייתה, אבל שוב חזר לי האוף, וכל השדים צועקים לי בראש מילים מהדהדות שאני לא רוצה להגיד.
ברור לי שיש ימים רעים. ברור לי שלא הכל יכול להיות לאבי דאבי. שהאכזבה שלי מיום שישי היא שלי, ושאולי בחוויה שלו קרה שם משהו אחר. שאני מוצאת חן בעיניו. שהוא מוצא חן בעיני. באמת שאני חושבת שהוא אוצר. אנחנו נהיה מעולים ביחד, אם נצליח ליצור את היחד הזה.
ועכשיו אני לא יודעת מתי אנחנו נפגשים, ואני לא מצליחה לנשום. אני צריכה להצליח לנשום בלי לדעת.
נראה לי שאני קצת בחרדה.
אוטוסוגסטיה: conflict is the genesis of creation.
ריצה:
סיימתי את שבוע 5 בריצה של 20 דקות רצופות. היה טוב. היה קשה, אבל אני חושבת שיכולתי להמשיך עוד קצת.
אני מתלבטת לגבי שעון הריצה. אני חושבת שאוותר על הגרמין בשלב זה, כל עוד אני בחד"כ אני לא באמת צריכה גיפיאס, והוא נראה לי כבד ומסובך מדי. אני לא רוצה להכביד על עצמי. אני חושבת ללכת על פולאר (F11 נשים, או F6 נשים), ולהשתדרג עוד חצי שנה ככה, אם וכאשר אמשיך לרוץ ואצא החוצה... נראה לי שזה הדבר הנכון לעשות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
