כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2010
לחץ חברתי
אין לי זמן. תסלחו לי, אבל פשוט אין לי זמן במהלך השבוע. פתאום הפכתי לאישה הזאת, שאין לה רגע לשבת מול המחשב ולהגיד: עכשיו אני כותבת. אני מגיעה למחשב כל כך סמרטוט, שכל מה שאני יכולה זה לבהות באודישנים של אמריקן איידול או משהו כזה. משהו שלא דורש שום בדל של פעילות מוחית. זה מעייף לחשוב הרבה, ולהיות בריכוז כל כך גבוה במשך כל כך הרבה שעות, וזה מה שאני עושה עכשיו.
כשדיברתי עם המטפלת על סוף השבוע, ועל האכזבה שלי מהערב ההוא, הבנתי שהאכזבה הגדולה
הייתה בעיקר מהחברים שלי. הם יכלו להיות הרבה יותר נעימים ומכניסי אורחים,
במיוחד פיץ, אחרי השיחה שעשיתי לה בצהריי אותו יום, שתהיה נחמדה אליו. היא
לא הייתה נחמדה. היא הייתה נוראית. שניהם (פיץ וחברי מהצפון) החליטו
להעלות זכרונות מהתואר הראשון, כלומר, לנהל שיחה שאין בה שום מקום למישהו
חדש. אני יודעת, גם אני הייתי לא בסדר. יכולתי להיות קצת יותר אקטיבית.
לנער אותם. לפתוח לו פתח, אבל בחרתי (בלי להיות מודעת לזה) להיות איתו בצד
שלו, בבידוד. להקשיב לשיחה ולהתבאס מהעוגה המחורבנת.
יום אחר כך, כשאמרתי לפיץ שנורא התאכזבתי מהערב ההוא, היא אמרה, "אני
יודעת. לא ממש נתנו לו להוציא מילה. מה אני יעשה. עד שאנחנו מתראים עם
החבר מהצפון", ולא הייה שום צער בקול שלה. היא מבינה שהיא יצרה סיטואציה
מחורבנת, ולא שמה זין. ותפסתי אותה בתור חברה טובה. זה מעצבן.
בכל מקרה, לחץ חברתי. אתםמתים לדעת, ואני אוהבת אתכם, אז אני אגיד לכם. לכן: הוא פשוט נהדר.
אנחנו מעולים כל אחד בנפרד, ונהיה מעולים ביחד.
ושנינו רואים את זה. קשה לא לראות את זה. הוא אוצר.
כבר אמרתי שאני מאוהבת? אה. אז כן.
ולא, לא נפגשנו מאז אותו יום שישי מקולל. יש לו שני סמינרים לסיים עד סוף פברואר, שזה עוד רגע, ואני מוציאה אותו מריכוז... אבל כל יום הוא מתגעגע אלי בקול רם,ואתמול הוא סיפר לי שהוא סיפר עלי להורים שלו.
מה סיפרת להם?
שפגשתי מישהי.
ומה עוד?
מישהי מדהימה.
מותק. ומה הם אמרו?
הם רוצים לפגוש אותך.
(!)
אמרתי להם שהם יצטרכו לחכות קצת.
.
ההורים היחידים שאי פעם פגשתי היו ההורים של אישכברלאשלי. אני לא זוכרת הרבה מהאירוע ההוא. היה עלהאש אצלם בבית, ואח שלו בדיוק הגיע מחו"ל עם הילדים שלו, והיתה הילולה סביבם. אני זוכרת שישבתי על איזה כסא פלסטיק או ספה בסלון ותהיתי מה אני עושה שם. זה היה מוזר.
.
אני זוכרת קצת אחר כך, כשאישכברלאשלי ואני נפרדנו. הוא אמר לי כל מני דברים, ובין השאר הוא אמר לי:
לית, יום אחד, כשתהיי מוכנה, את תדעי. לא יהיו לך ספקות.
ואוי, כמה שהוא צדק.
כמה שהייתי בוסר אז.כמה שאני במקום אחר היום.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
