~

אתמול נתתי את ההרצאה האינטרדיסיפלינרית הראשונה שלי. בערך שלושים סטודנטים, קצת מכל חוג, ופרופסורית אחת חמודה, מגנטיקה. התכוננתי להרצאה הזו המון. החומר קשה באמת אבל מרתק, קראתי בלי סוף. בלעתי את הכובע ושאלתי את המנחה שלי את השאלות הכי בסיסיות (אחרי שלא מצאתי את התשובות להן בשום מקום..). בסוף הבנתי את המאמרים הרלוונטים, פחות או יותר. בעצם, הבעיה היא שאין כל כך מה להבין, כי גם מי שפרסמו את המאמרים לא ממש מבינים, ובעיקר הפריכו זה את התאוריה של זה, ואף אחד לא באמת יודע. בניתי מצגת מעולה, התאמנתי בבית ומדדתי זמנים, הכרחתי את אודי לשמוע ולהטיח בי ביקורת צולבת כמו שרק הוא יודע, עד שלא היה לו מה לומר. דיברתי לפני אחותי הקטנה, בתור חיית מודל לקהל חסר רקע, שגעתי את העולם וממש ממש ממש רציתי להפטר מזה.

ואתמול, עמדתי מולם, מוארת בתמונות שהברקו הקרין מאחורי, ושמעתי אותי נושמת עמוק ושמעתי אותי מדברת, מסבירה, עוצרת בשביל שאלה, חוזרת קצת אחורה, ממשיכה קדימה, מצביעה, מנווטת בסבך האינפורמציה הזה כמו ציפור בג'ונגל, וכל פעם הצלחתי לנחות על ענף. חרגתי מהזמן בעשר דקות (זה לא טוב, אבל לא יכולתי לצפות מראש כזו כמות של שאלות). 

אחר כך הגיע שלב הביקורת. הגנטיקאית שאלה אם מישהו רוצה להגיד משהו על ההרצאה עצמה, והיה שקט כזה נוראי, שלא עמדתי בו ולכן לחשתי ביני לבין עצמי: "היה מסובך נורא והם לא הבינו כלום".

שנייה אחר כך הסתבר לי שזה לא היה ביני לבין עצמי, הלחישה הזו. מסתבר שהיא גם לא הייתה לחישה. כולם שמעו, ובעקבותיה התחילו להגיד כמה היה מסובך אך מרתק, וכמה טוב אני מסבירה. וכמה הם נהנו והבינו והסתקרנו לגבי המשך המחקר.

אני לא לגמרי מאמינה להם.

אז הביקורות היו טובות. מה שמוזר הוא שאנשים נגשו אלי אחר כך והמשיכו לשאול, להתעניין. עניתי להם בסבלנות, אבל ביני לבין עצמי חשבתי שאין שום צורך בהעמדת הפנים הזו. בעיקר רציתי ללכת הבייתה ולהעלות את ערמת המאמרים האלה באש, תוך כדי ריקוד אנדיאני ומלמולי "שפטרני מעונשו של זה".

היום, היום שאחרי, לגמרי לא ציפיתי שעוד יהיו הדים, אבל היו. אנשים מדברים על ההרצאה שלי. האנשים הכי ביקורתיים שאני הכי נמנעת מהם מוצאים אותי כדי להגיד לי שהם נהנו. באמת.

בסוף אני עוד אאמין לזה.

ההרצאה הבאה שלי בתחילת ינואר.