~

כבר כמעט חודש שלא ראיתי את קיטי וטוקה, החברות הכי טובות שלי. וזה לא בגלל שקיטי לומדת בחיפה. כבר שלוש שנים היא לומדת בחיפה, וזה אפעם לא הפריע לנו. וזה לא בגלל שטוקה סיימה את התואר, ועכשיו קורעת את התחת בעבודה. זה לא זה. כי תמיד אפשר למצוא זמן להפגש, להתעדכן, וזה כבר איכשהו לא קורה. אני מתגעגעת למשולש החברות שפעם היה לי.

פעם היינו בסיס האם אחת של השנייה. מאז שנוצרה החברות הזו, אי אז בתיכון, אנחנו מנהלות כל אחת חיים אחרים לגמרי, אבל במקביל. הפאנל המשולש שלנו הוא פאנל יחיד במינו, כי כל אחת מאיתנו היא מימד שונה, שלם. ביחד, ביחד אנחנו תלת מימד, וזה כבר סיפור אחר לגמרי. טרילוגיה. 

אבל אנחנו כבר כמעט ולא. וזה עצוב לי. אנחנו מדברות בטלפון ומסכימות שזה עצוב. שמוכרחים להפגש. להתעדכן. לבלות קצת יחד. מתישהו מוכרחים, אבל לא עכשיו, כי מישהי עייפה, כי מישהי בעבודה, כי למישהי יש מבחן, וה"לא עכשיו" הזה נגרר כבר שבועות רבים.

אולי ככה זה. אולי אני צריכה לקבל את העובדה שהחברות הזו מתפרקת. בלאי טבעי של 10 שנים. אולי מרוב שאנחנו מרגישות שתמיד אנחנו שם אחת בשביל השנייה, אנחנו מרשות לעצמינו לא להשקיע, חושבות שהרקע מבוסס כל כך, עד שהוא לא יוכל להעלם. אני מניחה שהוא לא נעלם, הרקע, אבל נדמה לי שאנחנו כן.

אני מתגעגעת לחברות שלי, אבל קיטי לא עונה ונוסעת תיכף לחיפה, וטוקה עייפה ובדרך לעבודה ואחר כך היא מוכרחה להשלים קצת שעות שינה לפני שמתחיל עוד שבוע. לאור הנסיבות אני אאלץ לקרוא את המאמרים, ובלילה אלך להביא רעפים במקום אלה שנשברו לי מהמגרש הריק שמול הבית שלי. אני אלך בחושך ואחשוב על אנשים שאהבתי והתדלדלו לי, ואתהה אם זה בגללי או כי ככה זה בחיים, אנשים מופיעים ואנשים דוהים ואנשים נעלמים סביבך.

אולי זה ככה אמור להיות, אני חושבת לעצמי. את כמו קרון נוסע. נוסעת לא כל כך מהר, ולא כל כך ברור לאן, אבל ללא ספק מתקדמת. הנוף בדרך כלל יפה. (לפעמים חשוך וקר ולפעמים בהיר ומלטף), ואנשים עולים ויורדים לתוכך וממך, ואנשים אחרים מגיעים איתך למקומות שבהם את רק עוברת והם נשארים. (עתידות: נוסע סמוי כבר מתכנן איך להוריד אותך מהפסים).

אולי ככה זה.

אבל אם זה לא ככה, אני חייבת לעשות משהו כדי להציל אותנו.