כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
רצף תודעה ארוך ולא ערוך.
שלומי טוב, אבל בלתי מאוזן לחלוטין. אפשר לומר, השמיים כחולים ואני צפה על מזרון שקוף דרכו אפשר לראות את הדגים, אבל יש גם סלעים והמזרון מלא אויר והגלים חזקים וגבוהים.
יש לי ארבעים דקות של הפוגה. אני רוצה: לעשות כלים, להיות קצת עם החתולה, לטייל עם הכלבה, להשקות את העציצים במטבח. לפתוח את החלון בחדר השינה שיכנס אויר. להוריד כביסה מהחבל לפני שמחרבנים עליה העטלפים. להכין אורז וירקות מבושלים למחר בצהריים. לבחור (בעיניים עצומות) את אחד הספרים החדשים. לקרוא בו קצת. להתגעגע אליו. להתקלח. לצחצח שיניים. ללכת לישון בשעה סבירה.
אין לי סיכוי.
הלכתי היום לפילאטיס אחרי איזה חודשיים שוויתרתי לטובת הריצה. התגעגעתי נורא בראש, אבל עכשיו, כשחזרתי עם שרירים ארוכים ומתוחים ושורפים, אני מבינה עד כמה הגוף שלי התגעגע. זה האימון הטוב ביותר בשבילי, הפילאטיס. אני עובדת שם ברצינות ובכוח. אני נבנית שם ומתחזקת. אני מחייכת. המורה שלי מצחיקה אותי כל השיעור. היא אומרת שאני נראית טוב. השיער שלי יפה והלחיים שלי סמוקות. אני אומרת לה שזה בגלל שאני מאוהבת. כשאני חוזרת הבייתה מהפילאטיס אני מרגישה מתוחה וגבוהה. אני מרגישה את הבטן ואת הזרועות ואת הגב ואת הרגליים, ויודעת שאני כאן. אני כאן בתוך טירוף הכל-טוב הזה. אני חייבת למצוא את השומר של החור שמערבל פה את המים, מוריד את המפלס ומקרב אותי אל הסלעים. הוא בטח מנמנם על הסלע שלו, באמצע המערבולת הזו, זרמים חזקים. אני מתקרבת אליו במהירות, נשאבת. אין לי שליטה ויש לי בחילה. אני צועקת לו "קוריוליס! קוריוליס!! הפקק!", ואם יהיה לי מזל הוא יתעורר בזמן. כי זה עכשיו, הזמן. אני חייבת לעצור עכשיו. אם לא - אני צוללת למצולות צלולות של צלליות שחורות וכלום.
יש לי עשרים וחמש דקות של הפוגה. בזמן שאני כותבת החתולה יושבת לי על הברכיים, ככה שמשימה אחת בוצעה. אני אלך לשים כמה סירים על האש, ובינתיים אעשה כלים ואוריד את הכביסה. אני לא אספיק לישון בשעה סבירה. אני אקום עייפה ואהיה עייפה ומבולבלת מחר בעבודה. אני ארצה להתרכז בניסויים שלי, אבל ואני כל הזמן אחשוב עליו, ובערב במקום ללכת לישון מוקדם אלך אל המתולתלת לנסות להבין מה אני חושבת על העניין עם הדירה. הוא אמור היה לחתום על איזה חוזה ולעבור עכשיו, אבל הוא לא דיבר עם השותף ונשאר אצל ההורים בחווה. אני יכולה להבין את זה, אבל פתאום היום הוא אמר לי "יש דירה להשכרה לידך", ואני אמרתי לו, זה יהיה לך סיוט עם הנסיעות ללימודים, והוא אמר,"אני יכול לסדר את הלימודים לשעות שאין בהן עומס", ואני אמרתי, אם ככה זה יכול להיות דווקא מעולה, והוא אמר "אני אוכל לראות אותך כל יום!" ואני אמרתי, אז בשביל מה דירה בעצם, והוא אמר "כן, הא?" ואני התכדרתי פתאום כמו קיפוד שהבטן הרכה שלו מלאה בפרטיות ולבד ושקט, והוא עוד לא לגמרי מרגיש בטוח לחשוף אותה בפני מישהו אחר, גם אם המישהו האחר הזה הוא קיפוד בעצמו, וכשהם מצמידים אף לאף העולם הופך לקערה של תותים בשלים מסביבם. ואמרתי לו אני מתגעגעת אליך, וניסיתי להזכר כמה זמן עבר מאז נפגשנו, זה היה כל כך מזמן, ונזכרתי שנפגשנו רק אתמול, הלכנו בבוקר לטיול וראינו צב ושני שועלים, ואחר כך אכלנו ביחד וישנו צהריים מחובקים, איך הזמן טס איתו ומתארך בלעדיו, וחשבתי לעצמי איזה כיף לי להרגיש ככה, ואיך אוכל שלא לראות אותו עד מחרתיים.
יש לי עשר דקות של הפוגה. לא שמתי סירים על האש ולא הורדתי כביסה מהחבל ולא טיילתי עוד עם הכלבה. אבל השקתי בבוקר את הערוגה והייתי בביקור חירום אצל הרופאה שאמרה לי שיהיה בסדר, ונרגעתי, וקניתי מתנת יומולדת למותק ומתנות חג לעצמי (שתי חולצות וספרים) ושתיתי קפה, ואחר כל זה עוד הספקתי להגיע באחת עשרה לעבודה, ולקרוא שני סיפורים מהחדש של מירי חנוך בהפסקת הצהריים (אכלתי סנדוויץ מתחנת דלק, אוף), ולהיות שם עד שש וחצי. ולדבר איתו כל הדרך חזרה ולהיות בפילאטיס. זה היה יום טוב. אני מנסה להכניס יותר מדי לימים שאין בהם שמץ של אלסטיות. אני לא מצליחה להספיק הכל. איך אפשר להספיק הכל. זה לא בריא לי ככה, החיים. אני צריכה לישון טוב ולאכול טוב ולעשות ספורט ולאהוב כדי להיות בריאה, אבל זה לא מסתדר לי. הכל טוב, אבל אין לי איזון. אני שוכבת על מזרון שקוף שדרכו אפשר לראות את הדגים, אבל יש גם
סלעים והמזרון מלא אויר והגלים חזקים וגבוהים. בתוך המערבולת הזו אני חייבת למצוא איזה רגע מחר, לעצור את הכל. לקחת נשימה, לעצום עיניים. להיות קוריוליס.
אחרית דבר: הכלבה תעשה בחצר. הכלים ישארו בכיור. הכביסה ירדה. בזמן שהתקלחתי גם צחצחתי שיניים, והסירים התבשלו. - כאן יבוא מחר הציטוט ההוא מכימים אחדים, כשאפריים (נדמה לי) מסביר לזיידה איך אפשר ליצר עוד זמן כשקורים כמה דברים במקביל, והסירים על האש מתבשלים והעלים צומחים על העצים ומישהו איפהשהו עושה אהבה. יש לי שם פינה. אני אמצא.
אחרי אחרית דבר:
זה היה יעקב שאמר לזיידה:
"זה חשוב לעשות כמה דברים ביחד. לעבוד עם שני סירים ומחבת ביחד על האש", אמר,"כי ככה אתה מגדיל את הזמן".
"לא רק במטבח", הוסיף אחר כך. "אנשים חושבים שהזמן הולך רק איתם ורק בשבילם. אבל באותו הזמן שאתה חולב את הפרות בכפר, בינתיים האשכוליות על העץ מבשילות, והכביסה על החבל מתייבשת, והנשמה של מישהו עוזבת אותו לאט לאט. ובזמן שאתה ישן השלשולים עובדים בתוך האדמה, ועננים בשמיים לאט שטים, וילד גדל בבטן של אמא שלו ומישהו באמריקה נוסע ברכבת אל אישה אחרת. ובקיץ, לאט לאט, הפירות על הגג מתייבשים. שתדע לך זיידה, באותו זמן שמשמש אחד מתייבש לגמרי לגמרי בשביל הלדר, ציפור מספיקה להטיל ביצים, לגדל את האפרוחים ולחפש לה חתן חדש. פעם אחת במלחמה אני קראתי בעיתון ככה: הבעלות הברית תוקפות בכל החזיתות. זה מאוד מצא חן בעיני. באותו הזמן ובכל המיני-מינים של החזיתות כל הבעלות הברית מתקיפות ביחד. רק תתאר לך שכל אחת הייתה מתחילה רק אחרי שהשניה גמרה, אז עד עכשיו עוד הייתה מלחמה. ואם אתה רואה ככה את העולם, פתאום, לתוך אותה הקופסא הקטנה הזו נכנס הרבה יותר זמן."
(כימים אחדים, מאיר שלו, הוצאת עם עובד).&nbsp;
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
