~

חוזרת הליתוס הביתה, עמוסת שקיות של קניות מהסופר, כולל קפואים, (יען כי הבית התרוקן כליל, ובהעדר המיקרוגל קשה לחמם את האוכל של אמא), ומחנה את הכחולה.

מול השער שלה עומד איש. לאיש  קשורה כלבה, והם עומדים שניהם ומדברים עם הגורה דרך השער. זו תופעה מוכרת ומשעשעת.  ניגשתי אליהם.

"שלום", אמרתי לו.

"שלום! סוף סוף באת!" הוא ענה לי. נראה באמצע סוף שנות השלושים לחייו, המקסימה שלו נראתה לברדורית בלונדינית מעורבת מלאת אנרגיה, והגורה שלי נראתה כאילו האושר נמצא לה מאחורי השער הנעול.

"נעים מאוד, ליתוס", אמרתי לו וחיפשתי את המפתח, משתדלת לא להפיל אף שקית.

"אני השכן שלך", הוא ענה. "שני בתים במעלה הרחוב. אנחנו עוברים לך ליד השער כל לילה, ואת אפעם לא פה. לפעמים הגורה פה. היא מקסימה אמיתית, הכלבה הזו. בחיי. משהו מיוחד."

הו הו. מספיק להגיד לי עד כמה הגורה שלי מקסימה, פלוס להסתכל לי לתוך העיניים במבט משכנע, וכבר אני מתמסרת כולי.

"רוצים להכנס אלינו למשחק בחצר?", שאלתי אותו וליטפתי אותה.

"אני לא יודע, אולי לא כדאי, כבר מאוחר..."

"לא לא, בואו, החצר ענקית ואני מוכרחה להניח את השקיות האלה. איך אתה עם פקאנים? רוצה קפה?"

לא הייתה לו ברירה. הוא לא רצה קפה, אבל הראיתי לו את החצר, ודיברנו על הבית שלי, הגינה (מכוסה כולה בעלים של הפקאן, שנפלו כולם בלילה אחד וצבעו לי שלכת). ועוד דיברנו על כלבים, חתולים וסושי, ריקודי-עם ומזג אויר. תוך כדי כל זה, הכלבות השתוללו כמו מטורפות, העיפו עלים לכל הכיוונים והפגינו יכולות מופלאות של מרדפים בין העצים. היה רטוב וקר וחימם לי את הלב.

כשג' הופיע בשער, שניהם היו קצת נבוכים. השכן במיוחד. הוא קשר את הבלונדינית והציע לקחת את הגורה שלי איתם לטיול. אני, קצת מהוססת (שכן-שכן, אבל בכל זאת עוד זר, וכבר טיילתי עם הגורה מוקדם יותר, בגשם), בכל זאת הסכמתי, תוך כדי איומים שכדאי לו מאוד שיחזור איתה, כי אני יודעת איפה הוא גר.

אני לא באמת יודעת, אבל הוא חזר.

כמה טוב.

השאיר לי את הכלבה ואת המספר, קיבל שקית פקאנים והלך.

ג' דווקא נשאר, אבל זה כבר סיפור אחר.