~

(פוסט פלצני על שירה, אבל בכנות גמורה).

בשיחה עם ע', בחור שפגשתי אתמול בערב אחד נעים בתל אביב, אני מצליחה להבין מה הבעיה. שנינו הסכמנו שהקונספט נחמד, אבל משהו מציק, מרחף על השדרות ובין תחנות האוטובוסים ועל הפחים.

"העיצוב מכוער נורא, ובחירת  חלק מהשירים מעוררת תמיהה". הוא אומר לי. הוא צודק. אבל יש עוד משהו. משהו אחר.

"זה גדול מדי, אני אומרת לו. זה פרוש באותיות ענק על העצים ובין הבניינים. זה מתקיף, ולא רק זה, זה גם משתף את כולם באיזו קריאה קולקטיבית של שירה אקראית".

ופתאום אני מבינה שזו בדיוק הבעיה שלי עם ערבי-הקראת-שירה. וזו בדיוק הבעיה שלי עם ספרי שירה באלבומי כרומו מהודרים עם עמודי ענק.

שירה זה דבר פרטי, אמרתי לו. שירה דורשת אינטימיות.

אפשר להתמסר בה, אבל צריך לקרוא אותה לבד.

(אבא שלי משאיר לפעמים  לאמא שלי ספרים על שולחן המטבח, ובין הדפים מושחלת סימניית נייר עליה לב קטן ולפעמים שורה קצרה של אהבה. בפנים: שירה. ואמא שלי קוראת ומשאירה, בהסח הדעת או מתוך הדעת. אני לא יודעת, אבל אני קוראת).

כן. שירה זה דבר פרטי, ומילים צריכות להיות בגודל קל. נעכל. בגודל שיוכל לחצות את האישון ולגעת שם בָּתוך, ולייצר קצה של מחשבה או צמרמורות לאורך השדרה.

ככה זה בעיני.

(עוד על פרוייקט "שירה על הדרך" - כאן).