~

יום החופש הראשון האמיתי שלי הגיע. יקיצה טבעית. התמתחויות ארוכות. עוד נמנום קצר וקצה פיהוק. בוקר טוב. שלום. זו אני. קפלי סדין על הפנים וגוף רפוי.
שמה לי קצת מוסיקה, זוחלת לבגדים של בית. אדים של מים כבר עוברים דרך פולי קפה והעיתון נפרש לאט. אחר כך היום הזה יכול להתחיל, אבל בעדינות.

סוף סוף יום של מנוחה של ממש. כבר אין לימודים, והיום גם אין עבודה. האמת היא, שהמבחן האחרון היה בכלל ביום ראשון, אבל תכף אחריו (למעשה, ממש שעה אחריו) נקראתי לעבודה הישנה שלי.

האמת היא, שאני דווקא שמחה שזינקתי היישר אל המולת ההדרכה. חיוורון חדרי לימוד חשוכים והבל המזגן הפכו בבת אחת לשמש וילדים וקיץ. העבודה נשארה מרתקת ומהנה כמו שזכרתי אותה. אני נותנת בה את כל כולי ומקבלת פידבק מיידי. התגעגעתי לשם. כיף לחזור למקום הזה שעושה לי טוב, וכנראה שאני עושה לו טוב בחזרה. כיף לדעת שלא שכחו אותי שם, וכיף להרגיש מוערכת.

במיוחד כיף לעשות משהו שאוהבים ועוד לקבל על זה כסף. חבל שאין יותר עבודה הקיץ. כנראה שאאלץ למצוא עוד אחת, אבל אין לי חשק לחשוב על זה היום.

אין לי חשק לחשוב על כלום היום. אני מרוקנת אותי כמו בלון שבורח לו כל האוויר בשריקה, והוא מתרפה. אדוות על פני המים נרגעות.

ובערב אני מתעצבת. כן. בגללך.
כי משיחות של כלום אתה כל כך דומה לי.
משחק במילים כמו לוליין של קרקס מחייך
אפילו הבדיחות כמעט בשפה סודית רק של שנינו.
וקצב ההקלדה, מהיר ושוטף.
ועכשיו אתה הולך. אם זה יעשה לך טוב - אז תלך.


אבל רגע לפני זה, הכנתי לך מתנה:












אביר, לפני שאתה הורג את דרקון הרשת
שנדמה לך שהוא איום ונורא
אולי קצת תוותר, ותבוא לבקר
להחליף כמה מילים אצלי במערה?

אולי רק לפעמים?