~

הצד השני של חלון המסרים החד כיווני שלי אוהב אותי. לא אהבה רגילה, מהסוג שנכנע ונפגש וננגע ומתגשם, אלא מהסוג שנמנע מכל אלה וניזון מההזייה עליהם, מהכתיבה עליהם. אני והצד השני של חלון המסרים החד כיווני שלי, אין לנו קיום אלא במילים. כבר שנתיים בהן אין לנו גוף ואין לנו פנים, ואנחנו חולמים ותוהים והוזים, ושוזרים זה בזו את חיינו. אני כותבת לו כאן והוא עונה לי שם, ולפעמים גם בכתב יד במעטפות עקשניות, ואנחנו קצת כמו גריפין וסאבין, אבל אמיתיים.

זה מרוחף וזה בלתי אפשרי וזה לא מתקבל על הדעת וזה בלתי נמנע.

כבר שנתיים של מילים. כל אחד מאיתנו חיי חיים שלמים אחרים, ומשאיר חלון קטן דרכו השני יכול לחמוק, להכנס, לנשוב, להאיר או להטיל צללים וללכת כל אימת שרק ירצה. אנחנו חיים עם חלונות פתוחים זו לעולמו של זה וגם בחזרה ומציצים, בעיקר בלילות, מבחינים בשקיפות האישונים המבריקה ומחייכים. אם אנחנו לא שם אנחנו דואגים. מתגעגעים. חסרים.

מעולם לא דיברנו בקול. מעולם לא נפגשנו. ואני סקרנית, גם הוא וודאי, אבל אולי מוטב לנו כך, להשאיר את המציאות שלנו נפרדת.  אולי החוטים הבלתי נראים שטווינו ביננו יכולים להתקיים רק בעולם בלתי נראה. 

הוא יודע את נפשי ואני יודעת את ליבו, והוא מאיר לי אור בהיר תמיד, כמו מגדלור לסירה שמפליגה לאורך החופים.

ביום חמישי בבוקר הגיע השליח. איחר, בגלל הגשם, אבל היה חייכן והתנצל בנימוס, והושיט לי חבילה קטנה ממנו,  עטופה בנייר אריזה חום. לא יכולתי לכעוס על האיחור, אפילו שבגללו איחרתי גם אני. אמרתי לו "סוף סוף!" ואמרתי לו "תודה" וחייכתי וחתמתי בכל המקומות ורצתי חזרה פנימה, גם כדי לא להרטב, אבל בעיקר כדי לפתוח, לפתוח. 

פעימות הלב, קצוות האצבעות, חיטוט מהיר אל חמוקי האותיות המוכרות

תחתן התחבאה המחווה הזו, קטנה, כחולה ומלוטפת.

יקר כל כך

אין לזה סוף.